נו, אז איך היה באיטליה?". צקצקתי לעבר דניאל המאושרת, אתמול, אחרי שבוע סוער בו בילתה עם משפחתה באיטליה (+עם חברים של הוריה, שבמקרה יש להם בן נאה עד מאוד).
"האיטלקים האלה כאלה חתיכים! והם מתלבשים יפה". היא מיהרה לרייר ולהשליך עליי את משקפי השמש שקנתה לי שם.
מדדתי את המשקף שהיה ענק עליי והודתי לה בפרצוף נלהב, בכל זאת, עוד פירור לאוסף משקפי השמש המזוייפים שלי.
"אז מה קנית שם?" שאלתי בעודי מציתה את הסיגריה השלישית שלי באותו היום.
"לא הרבה, הכל כל כך יקר שם!". היא מיהרה להסביר תוך נפנופים נמרצים בכפות ידיה בנסיון עלוב להעיף את עשן הסיגריה שלי שהתעקש להדבק אליה.
"ובכל זאת?" המשכתי לנשוף עליה את הסרטן.
אז מסתבר שהבחורה רכשה לעצמה נעליים, תיק, משקפיים ואינספור שוקולדים, גומי ומסטיקים. מתוקה.
אז עשינו את דרכנו לביתה הקט של מור (ומשם חתכנו לדניאל), כדי להמשיך לרכל, להקניט, לצחוק ולהתמרמר על כל פרט פעוט בחיינו נטולי המין והסמים.
"דניאל! תודי שאת מאוהבת בג'וני! (שם בדוי כמובן)". נעמדתי על המיטה והנפתי אצבע מאשימה אל עבר דניאל הסמוקה.
"לא נכון! תפסיקי כבר..". היא מלמלה והתיישבה על כיסא המחשב, ככל הנראה בכדי לבדוק אם הברנש שלח לה הודעה במסנג'ר.
כך העברנו את השעתיים הללו. אני מציקה לדניאל בלי הפסקה ומקפצת בכל החדר כמו מרוקאי היפראקטיבי על קראק, דניאל סמוקה, נעלבת ומנסה להוציא אותי מופקרת, ומור, להפתעתנו (או יותר נכון לחרדתנו) דיברה גסויות ויצרה רושם של חרמנית מיוחמת למדי.
אז כן, אחרי שעתיים של שיחות מעמיקות על "שיואוו איזה חרמנית את!", "שיואו את חייבת חבר!" "שיואוו אני חייבת חבר!", "שיואוו אנחנו חייבות חבר!", החלטנו אני ומור להתסתלק הביתה.
"אני צריכה סיגריה". מלמלתי כנרקומן שיצא מריהאב וגררתי את מור למטה.
ולמטה, התרחשה תקרית מטרידה:
מור: "בלהבלהבלהבלהבלה, בלה בלה בלהלהלהלה.."
אני: "אויי, נראה לי שאת מתכוונת ל...פאק! שיט! לא!". בזעקות רמות תוך קפיצות ונפנופי ידיים נמרצים.
מור: "מה קרה?"
אני: "הדלקתי את הסיגריה הפוך!". פסקתי בעלבון, ראש מורכן ושיעולים רמים מידי.
מור: 
אני: 
ובכן, היה חשוך בגינה, ומור דיברה הרבה, והיה שם ברנש מוזר שעישן עם עצמו נרגילה. הנסיבות היו מבלבלות. אז הדלקתי הפוך. קורה. אז מה.
לאחר שהדרכתי על הסיגרה הפגומה\מודלקת הפוך, שלפתי אחת נוספת. הדלקתי אותה, הפעם בזהירות מלווה במלמולים סטייל "אני לא יודעת מה יש לי", "אני מזדקנת", "הנה, הדלקתי אותה נכון!".
קימרתי את גופי הרעועה מעל לספסל המתפורר והמשכתי לפטפט עם מור בנונשלנטיות בזמן שיצורים מוזרים התעקשו לשרוץ בגינה, ממש בקרבתנו. עד שההורים של מור הגיחו מהאפלה והקפיצו אותי הביתה. נשמע פשוט, נצלני וחביב? טוב, הכל התחיל נפלא, הנחתי את ישבני הלבנבן על המושב, חגרתי חגורה, חייכתי את חיוך ה-"אני ילדה חמודה, טובה ומודל נפלא לחיקוי! כמה מקסים שהבת שלכם חברה שלי!" ישבתי בשקט מבלי להזיק לאף אחד, אבל אז זה קרה.
הגענו לביתי, שחררתי את חגורת הבטיחות, התרוממתי מהמושב ובום! נפל לי התיק (הארור) וכל תכולתו המפלילה התרוקנה היישר על המדכרה.
"קופסאת המרלבורו לייט!
" חשבתי בליבי וטפחתי לעצמי קלות על המצח (כפכפתי לעצמי את הצורה, ובצדק).
"הוו, מרלבורו לייט, אפשר לשונרר?". אמא של מור מיד קלטה את המציאה.
"מה פתאום זה מסטיקים!". אבא של מור מיהר לתרץ את הסרטן שהתחבא לי בתיק.
"כן, זה מסטיקים!". מלמלתי בפנים סמוקות, חיוך לא מחמיא והתחלתי במרתון סוער לעבר דלת הכניסה של הבית שלי.
כעבור 5 דקות
אני: **שולחת למור הודעה עצבנית במסנג'ר**
מור בתגובה: חה חה חה.
אני: זהו, אני מסומנת ההורים של שונאים אותי!
מור: מה פתאום אמא שלי במילא מעשנת מגיל 14.
אני:
אז יצאתי בזול. אם אלו היו ההורים של דניאל, סביר להניח שהילדה הייתה בהסגר חודשיים, העיקר שתשכח מקיומי, בפרט בעובדה שאני חברה שלה או משהו בסגנון.
דרכתי על החתולה שלי היום.
אז לא עשיתי כלום בחופש.
כולם היו בחו"ל, באילת, בטיול צופים, ורק אני ישבתי בבית ובכיתי שאני ענייה, שאני רוצה כבר לעבור לגור בלונדון, ושאני ענייה.
"לכולם יש עבודה!". צווחתי ונעמדתי במרכז הסלון בשילוב ידיים סטייל מאבטח ארמני.
"נכון. אז תמצאי כבר אחת". ירתה עליי אמא בזלזול בעודה מדפדפת ב'לאישה', בלי לטרוח בכלל להביט בפניי האומללות.
"אבל...זה קשה!". מיררתי בעיניים מזוגגות בעודי מגרדת את ישבני שהספיק לקבל את הצורה של הכיסא.
"לכולם יש עבודה!". שוב נעמדתי במרכז הסלון, רק שהפעם הוא היה מרוקן משאר יצורי הבית לכן זה היה פאתטי במיוחד.
אז עדיין אין לי עבודה, למי שלא הבין.
וכן, אני מכורה לסיגריות.
הדרך לגיהנום מתקצרת מרגע לרגע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
