קורל לבד במערכה:
בכל הנוגע למבחנים, בעיקר במקצועות ההומניים כמו תנ"ך והסטוריה, אני לא מסוגלת לשבת וללמוד לבד. לכן, הצמידו לי סטודנטית שהיא כמו מורה פרטית רק בקצת פחות כסף.
ובכן, היום היה לי מבחן בתנ"ך. לכן, הרמתי אליה (לסטודנטית) טלפון ביום ראשון בבוקר בתקווה שהיא תואיל לפנות לכסילה עצלה כמוני זמן, ועוד כשיש לה פסיכומטרי השבוע.
והתוצאות כמובן, הן כישלון. היא ניסתה להסביר לי בעדינות שאין לה זמן אליי וסיימה במשפט "אז הפעם תלמדי לבד". המשפט הדהד בראשי דקות ספורות, ולאחר שמוחי הבשרני קיבל את המידע ופירש אותו, שינסתי מותניי והחלטתי באמת ללמוד לבד.
וכל זה התרחש ביום ראשון בבוקר, שהעמדתי פנים שאני בהפסקה בבית ספר. כלומר, נשארתי בבית. ז'תומרת, הברזתי.
אבל זו הייתה הברזה מיותר וטפלה, מכיוון שהתעוררתי בשעה היעודה - שבע בבוקר והייתי מוכנה לגמרי לבית ספר. אבל לפתע, עלתה במוחי מחשבה מפתיעה: "קורל, את לבד בבית, יש לך יום ארוך מאוד בבית ספר. אמא כבר נסעה לעבודה, וחושבת שאת תגיעי בכוחות עצמך לכיתה, מדוע שלא תישארי בבית?" (ובכן, המחשבה המקורית הייתה יותר קצרה, משהו כמו: "ס'עמק תישארי בבית", אבל רציתי ליצור לעצמי מוח בעל מחשבות יותר עשירות).
וכך עשיתי. אבל אז, נזכרתי בעובדה מטרידה : אבא אמור להגיע הביתה בסביבות אחת בצהרים. איך בדיוק אני אמורה להיות בבית בשעה הזו? לכן, בניתי לעצמי לוח זמנים מסודר ומאורגן, כך שבשעה אחת בדיוק, אני פשוט אסתלק מהבית ואשוטט לבדי ברחוב.
בשעה אחת בדיוק, לקחתי תיק, דחפתי אליו קלמר ומחברת תנ"ך והסתלקתי לפני שאבא יופיע ויעלה על ההברזה האידיוטית שלי.
ישבתי בגינה בחוסר מעש. בהיתי בעוברים ושבים תוך העמדת פנים שאני קוראת מהמחברת. הרגשתי כל כך טיפשה. אבל ניסיתי להתמקד בחומר. קראתי, אבל המוח שלי היה ריק. נו, אתם מכירים את הקטעם האלו שאתם קוראים משהו, אבל בעצם רק מסתכלים על המילים, שום דבר לא נקלט. וככה ביליתי שעה ארורה על הספסל, בשמש, מזנקת ומקפצת בכל פעם שדבורה או זבוב ריחפו מעליי. נשבעת, כל שנייה התעופפו מולי דבורים ודבורים. ואני לא פרנואידית.
אחרי שעה בה התגלגלתי בדשא בחוסר טעם אך בנסיון להתחמק מדבורים עצומות, הרגשתי שמיציתי את העניין. יישרתי את שיערי שהתבדר ולא מהרוח, אלא מגלגולים וקיפוצים תוך נפנוף ידיים וקריאות נואשות של "מלח-מים", והסתלקתי מהמקום.
עצרתי בקיוסק, קניתי עיתון רייטינג ושוב התיישבתי על הספסל. במשך חצי שעה נוספת רבצתי וקראתי, הפעם בהתלהבות וחשק. למרות שבינינו, אין הבדל בין מחברת תנ"ך לעיתון רייטינג. חוץ מהעובדה שנועם מהישרדות התנוסס מאושר על השער. בכלל אין הבדל.
את החצי שעה שנותרה ביליתי בספריית נוה יהושוע אחרי חודשיים שלא טרחתי להופיע שם, והחלפתי ספר. ניגבתי את הספרים שהשאלתי פעם קודמת מאבק, הגשתי את כרטיס המנוי, חייכתי לחיוך מתנצל סטייל "סורי שלא טרחתי להופיע חודשיים, פשוט במעט זמן הפנוי שיש לי אני מעדיפה לרבוץ על הספה מאשר לקרוא", ויצאתי באלגנטיות.
הבטתי בשעון בחרדה שאולי הזמן נתקע ויש לי עוד שעה-שעתיים לבלות במרדפים עם דבורים זועמות, אבל השעה הייתה שלוש.
הגעתי הביתה בסביבות שלוש ורבע, בפרצוף של הקבוע "איזה יום מסריח היה לי בבית ספר" וניסיתי ללמוד לת"נך. שוב.
סגרתי את המחברת בנונשלנטיות משוועת כאילו סיימתי לקרוא ולשנן את כל הפרקים כולל השוואות ופירושים.
אבל האמת הנוראה שלא למדתי כלום. אפילו לא התאמצתי.
וכשחשבתי שמצבי לא יכול להחמיר יותר לעולם, קרה דבר נורא עוד יותר.
קורל מתפתלת:
הפלאפון של אמא צלצל. עד פה הכל רגוע ושאנן, אבל כשיתגלה האדם שמעבר לקו הפלאפון יישפך הרבה דם.
הצלחתם לנחש מיהו האדם המסתורי? רמז: זו נקבה, והיא המחנכת שלי.
ניחשתם? יפה! המחנכת שלי.
קפאתי במקום ברגע ששמעתי את אמא אומרת את שמה של הטיפשה, ומיהרתי לחדר להסגיר את עצמי לפני שיהיה מאוחר.
"אמא! היום לא הלכתי..". עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט הטראגי התעופפתי באויר מרוב לחץ ונחתתי על הפרצוץ.
"מה? לא, לא ידעתי שהיא לא הייתה יום בבית ספר". אמא הביטה בי בזעם והחלה לבצע תנועה של שיסוע צוואר.
אחרי שהדברים התבהרו תוך כדי זה שאמא כמעט ערפה את ראשי, היא הודתה בלית ברירה בפני המחנכת החטטנית שלי שהברזתי היום וזה היה חד פעמי.
"חד פעמי?!". זינקתי מהכיסא כששאריות בייגלה מקשטות את פי.
"מה, אסור לבן אדם להבריז פעם ב..? את יודעת כמה ילדים מבריזים, זה לא דבר חדש". התחלתי לנאום את הנאום הקבוע, על כמה הנוער של היום מושחת וכל יכול.
"קורל, תירגעי. במקום להתנצל את מבלבלת את המוח. את יודעת כמה לא נעים לי עכשיו? לפחות היית אומרת לי שלא הלכת". אמא ניסתה להאציל סמכויות בנואשות יתרה.
"נשבעת שרציתי להגיד לך. פשוט לא הספקתי". שיקרתי במצח נחושה.
ברוגז, ברוגז לעולם. שולם, שולם אף פעם:
ולאחר תקרית ההברזה האידיוטית שלי, החלטתי, בילדותיות בלתי נסבלת, לעשות ברוגז עם המחנכת שלי. כלומר, לתקוע לה פרצוף של שור זועם בכל פעם שהיא תביט\תתקרב אליי, לא לענות לה, והכי גרוע - לא להשתתף בשיעורים שלה. הרי אני משתתפת סדרתית, מצביע כל שנייה, שואלת שאלות, משיבה על שאלות, פשוט תלמידה לתפארת.
המבחן בתנ"ך:
אז זוכרים את המבחן הזה בתנ"ך, זה שבערך כל הפוסט סובב סביבו? אז הוא התקיים היום.
ולא, לא הלך לי טוב. לא משנה כמה התאמצתי להכין שליפים בכתב מיניאטורי שאפילו כינים של דרדסים לא מסוגלות לקרוא, זה לא עזר. לא כי לא הצלחתי לקרוא מה שרשמתי, אלא כי המורה הארורה לא שאלה על זה בכלל. היא שאלה על הכל - חוץ ממה שכן כתבתי עליו או במקרה נדיר ידעתי אותו.
רוב זמן המבחן בהיתי בטופס וניסיתי להמציא תשובות, עד שהגיע שלב בו המצאתי תנ"ך בדיוני משלי.
ואז עברתי לבהות במורה. היא הייתה בעיצומו של ביס אימתני מהסנדביץ' המבחיל שאכלה.
היא פערה את הפה כמו סוס יאור ובלסה באיטיות. ואני בהיתי. בהיתי ביצורה הזו, שהחליטה שהיום בבוקר היא תדפוק אותי עד הסוף ותשאל שאלות על הכל - חוץ מהקצת שהצלחתי ללמוד. עוד ביס. שוב היא פערה את הג'ורה שלה ואני עדיין הייתי מרוכזת בעובדה שכולם אשמים בבעיות שלי חוץ ממני.
המורה אשמה בזה שלא למדתי, המחנכת אשמה בזה שהברזתי מבית הספר, ואמא אשמה שנולדתי. טוב, אמא באמת אשמה שנולדתי. וקצת גם אבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
