באלי לכתוב סיפור בפרקים כדי להעלות את רמת ההגבות בבלוג שלי.. אז כל שבוע אם אני אראה שיש יותר מ-7 תגובות (7 כי זה המספר האהוב עלי.. [: !) אז אני אמשיך את הסיפור..
פרק 1
"זה לא פייר, לה תמיד נותנים הכל, לי אף פעם לא, הלוואי והייתי היא.. החיים שלה נראים לי הרבה יותר טובים משלי, קונים לה תמיד הכל אוהבים אותה מאוד, היא מקובלת ושווה וכולם רוצים אותה! זה לא פייר!" דיברתי לעצמי בכעס. התכסיתי בשמיכת הפליז שלי והתחלתי לבכות. "תמיד החיים נותנים לה הכל, ולי? כלום, ממש כלום." אמרתי בקול. הייתי בטוחה שאף אחד לא ישמע אותי. לא אמא, לא אבא, לא שון וגם לא נועם. ובטוח שגם לא שיראל. כולם למטה. אני פה, למעלה, הדלת סגורה. זה המקום שלי! הוא פרטי בשבילי ואני אוהבת אותו איך שהוא.
בבוקר קמתי והרגשתי הרוסה, הרוסה מבפנים. כאילו מישהו נתן לי סטירה בלחי. ירדתי במדרגות, עם עיניים נפוחות מהבכי של הלילה. ישבתי בכיסא שליד השולחן והתחלתי לאכול חתיכת לחם. לא הרגשתי את הטעם שלה, היה לי טעם מר בפה. "תתקלחי את ראשונה," אמר לי שון והוסיף "ותלכי עכשיו כי אם לא נאחר לבית הספר". הלכתי לשירותים והרגשתי כאילו שאני איזה רובוט שמתוכנת לעשות מה שאומרים לו. הורדתי את הבגדים ונכנסתי למקלחת, סובבתי את ברז המים החמים ונתתי להם לזרום ולזרום על הגוף שלי.לא עשיתי כלום חוץ מלעמוד קפואה על המקום כפסל, עד ששמעתי צעקות מעבר לדלת "סיוון! תצאי כבר, אני אאחר" זה היה שון. כיביתי את המים והתלבשתי. הלכתי לחדר שלי ולקחתי את התיק מוכנה ללכת לבית הספר. עוד מעט תיגמר המחצית הראשונה של כיתה ח'. אני חייבת להתרכז בלימודים ולחרוש או שאקבל תעודה לא טובה בכלל. ירדתי למטה, לסלון. ישבתי על הספה מול הטלוויזיה וחיכיתי שיגידו לי שהולכים כבר לבית הספר. נועם זחל לידי על הריצפה, הרמתי אותו על הידיים ומלמלתי. "לך עוד אין בעיות בחיים, כיף לך, תזחל כל עוד אתה יכול, תהיה קטן, זה טוב". "מי חמודי שלי?" הוספתי אחרי שראיתי שהוא מסתכל עליי, "מי תינוקי מתוקי של סיווני?" אמרתי. "גה גוו דו פפה" הוא ענה, זה מה שהוא הצליח להגיד. הרי מה אפשר לצפות מתינוק בן 7 חודשים? הסתכלתי על העיניים הכחולות והצלולות שלו, על כמות השיער הקטנה שלו שזהרה בצבע חום בהיר. הסתכלתי על הלחיים המלאות והמתוקות שלו, ועל החיוך הכובש שלו. זה גרם לי לחשוב על החיים. כבר לא חשבתי מחשבות שליליות, אבל ידעתי, שבלילה אחרי היום הארוך שיהיה, אני אחשוב אותן, אז כדאי לי לא למהר, לחיות את הרגע.
זהו מי שרוצה פרק שני שיכתוב תגובה, ביי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
