יייאי הפעם רק עברו יומיים וכבר היום יותר מ-7 תגובות!! אז אני ממשיכה..
בפרק הקודם:
"הרגשתי שאני מתעלפת, ואז לקחו אותי, למקום אחר, מלא באנשים. פתאום הרגשתי קור,בחלק התחתון של גופי ושמעתי צחקוקים מקהל שסביבי. הבנתי שהורידו לי את החצאית. רצו להמשיך ולהוריד לי פרטי לבוש נוספים, אבל אז מישהו בא וצעק "עזבו אותה מיד! מה אתם עושים השתגעתם?! אתם חודרים לפרטיות שלה!" וכולם התפזרו. לא ידעתי מי זה, וגם לא זכרתי מה קרה אח"כ. רק ידעתי, שכשאדע מי הציל אותי מהם, אהיה חייבת לו, ובגדול!"
פרק 3:
התעוררתי ושמעתי דיבורים מהחדר הסמוך. ידעתי איפה אני, הרגשתי את זה בדם שלי, זורם, עובר. לא רציתי לפקוח את העיניים אל המציאות. רציתי להמשיך ולחיות בתוך החלום, ולא להתעורר, לעולם. הרחתי את הריח הבלתי נשכח, שמעתי את הרעש שרק שם אוכל לשמוע. אני בבית החולים. בחוסר רצון, פקחתי את העיניים. במיטה שלידי שכב נער כבן 16. בצידי השני, ראיתי את אמא. "אני רואה שהתעוררת מתוקה" היא אמרה לי. "כן, אמא אני באמת לא אשמה אנ.." "אני יודעת" קטעה אותי אמא "זאת לא אשמתך". ישבנו במשך 10 דקות, ושתקנו. "מה קרה לי?" שאלתי לפתע. "אתמול" התחילה אמא "במסיבה של עמרי, לקחת משקה, שבתוכו היה סם. קוקאין." אמרה אמא והפסיקה לרגע. " את שתית את המשקה, והוא השפיע עלייך במהירות, תוך רגע, ילדי השיכבה לקחו אותך לבמה ו.." "כן, כן אני יודעת הם הורידו לי את החצאית ואז מישהו בא והציל אותי, אבל מה קרה אחרי זה?" שאלתי. "אחרי כל זה", אמרה אמא, "מי שהציל אותך, איך שאת אומרת, התקשר מהנייד שלך אלינו ומיד באתי והתקשרתי לאמבולנס" סיימה. "אמא, יש לי שאלה, מי הציל אותי?" שאלתי. "מי שהציל אותך, או יותר נכון הצילה, הייתה, יובל" אמרה אמא בשקט ולאט. "מה? יובל לורינגר? אבל זה לא יכול להיות, את בטוחה שזאת היא? היא שונאת אותי!" צעקתי "כן, אני בטוחה זאת הייתה היא." ענתה לי אמא. לא ידעתי מה לעשות. היא הצילה אותי מצד אחד, אבל מה אם מצד שני היא תמשיך להתעלל בי. אנחנו צריכות לדבר חשבתי לעצמי. אני אזמין אותה הביתה כשאני אצא מבית החולים, ונדבר.
"יובל?" שאלתי בטלפון "כן" ענתה יובל מהצד השני. "אני רוצה שנדבר, את יכולה לבוא אליי, היום?" שאלתי. "בסדר אמרה יובל, אני יוצאת עוד 10 דקות, ביי" היא אמרה "ביי" עניתי לה וניתקתי. שוב הייתי בבית. שוב הרגשתי את אותן הרגשות שהרגשתי בלילה ההוא, בלילות ההם. עצב. עצב שטף אותי, ואכל אותי מבפנים. אני לא מבינה. למה בעצם, לחיות?
זהוו סיימתי שוב, 7 תגובות, ואני ממשיכה, אוהבתת!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
