This is my place to tell, cry and be myself

מאז שהייתה קטנה ההורים של אתי סואגן התעללו בה, נפשית ופיזית. בגיל 14 היא אמרה להורים שלה: אולי עדיף שאני אתאבד.. וההורים שלה ענו לה: כן, אולי באמת עדיף... אז היא קנתה לוח שנה גדול, וכל יום שבו ההורים שלה התעללו בה היא סימנה על הלוח. ההורים שלה ניסו לקרוע לה אותו כי הם לא באמת רצו שהיא תתאבד, אבל היא חשבה על זה ברצינות. בסוף השנה, הלוח היה מלא. כל יום ויום בשנה היה מסומן, אז היא החליטה לעשות מעשה. היא נפרדה מהחבר שלה, ונתנה לכולם הרגשת פרידה. יום אחד היא הזמינה כמה חברים לבית שלה. לפני שהם הגיעו היא כתבה מכתב שמסביר הכל, את ההתעללות של ההורים שלה מגיל קטן, והכל. היא שמה אותו על החולצה, תלתה על התקרה חבל ותלתה את עצמה, וככה התאבדה. החברים שלה הגיעו לבית שלה וראו אותה מתה. הם קראו את המכתב והבינו הכל. את כל הסיפור. אז הם עשו עליה שיר, והקדישו לה אותו..:

איך לא סיפרת, על הכאב,

שהתרוצץ אצלך בלב.

ילדה יפה, איך נדע,

אם לא  אמרת שום מילה.

איך עברו ימים, והגעגועים,

לא מפסיקים לשניה,

איך אותה בשורה, המרה,

ניפצה לי את הנשמה.

ספרי לי את הכל,

מי פגע? מי עשה?

אבל מה לעשות,

אי אפשר כבר לחזור.

אם רק, אם רק היית מחכה,
זורקת מילה, חושבת דקה יותר,
את לא יודעת עד כמה לי זה כואב,
יודעת שזה כבר מאוחר.
אם רק היית מעירה, כזאת צעירה,
חשבה על הכאב שלה,
לא יודעת מה קורה למשפחתה,
יודעת שזה כבר מאוחר.

איך עברה שנה,
בלי הילדה, שבאה תמיד מאהבה,
הלכה לנו ולא חזרה,
הכאב בנו תמיד נשאר.

 
ספרי לי את הכל,
מי פגע? מי עשה?
אבל מה לעשות,
אי אפשר כבר לחזור.

אם רק, אם רק היית מחכה

זורקת מילה, חושבת דקה יותר,

את לא יודעת עד כמה לי זה כואב,

יודעת שזה כבר מאוחר.

אם רק היית מעירה, כזאת צעירה,

חשבה על הכאב שלה,

יודעת מה קורה למשפחתה,

יודעת שזה כבר מאוחר.

אני בחלום מחכה לבואה
אתי, בואי ספרי לי מה קרה
ספרי לי מה קרה
על החלטה כזאת
לא הייתי מצפה
לא מאמינה
איך היא נעלמה

 
כל הפוסט מוקדש לילדה הזאת!! (ותודה לגאלוש שסיפרה לי.. מתה עלייך) יהי זכרה ברוך!