סוף סוף הגבת לי 7 תגובות!!!! גאדדדד מה כל כך קשה?! אני מקווה שפעם הבאה זה יהיה יותר מהיר!!! אני ממשיכה עם פרק 5 אבל קודם שאלון קטנטן..:
צריך לסמן מה שנכון לגבייך,
אחרי זה להכפיל ב-3 את מספר העובדות שסימנת
וזה יצא כמה אחוזים שווה לך לחיות.
[] יש לך חבר.
[ס]אתה אוהב מוזיקה.
[ס]יש לך חדר משלך.
[o]יש לך פלאפון.
[o]יש לך אמפי3/אייפוד.
[o]ההורים שלך עדיין נשואים.
[o]יש לך יותר מחבר טוב אחד.
[]יש לך בריכת שחיה/ג'קוזי בחצר האחורית.
[o]אתה מתלבש איך שבא לך.
[o]אתה נפגש עם חברים יותר מפעם בשבוע (לא כולל בצפר/ עבודה/ צבא וכד').
[o]יש לך מחשב בחדר.
[]אף פעם לא הרביצו לך.
[o]החדר שלך לא קטן מדי לדעתך.
[]אתה מקבל דמי כיס/משכורת.
[]יש לך אוסף של משהו נורמלי.
[o]אתה לפעמים מצפה ל-ללכת לבצפר/לעבודה. (נו לפעמים כן..)
[o]אתה לא רוצה להיות אף אחד אחר.
[o]אתה עושה משהו אחרי שעות בית ספר.
[]יש בבעלותך מכונית.
[o]אתה ביחסים טובים עם אמא שלך בדר"כ.
[o]אתה שלם עם איך שאתה נראה
[o]יש לך ציונים טובים.
[o]יש לך חברים.
[]אתה מודע לכל מה שקורה בעולם.
[o]אכפת לך מאנשים.
[o]אתה יודעת יותר משפה אחת.
[]יש לך חיית מחמד.
[o]אתה יודע את המילים ליותר מ-5 שירים.
[o]אין לך שום אויבים רציניים.
[o]אתה בדר"כ בן אדם נחמד.
יצא לי.. בוא נראההה...: 22X3=66 חעחעחע לא נכון שווה לי לחיות 100% כי יש לי כל מה שאני צריכה כדי להיות מאושרת!! חברים, משפחה, כל מה שאני צריכה, אהבה, ציונים טובים.. הכל.. טוב נעבור לסיפור ולפי בקשתכם - ארוך!
בפרק הקודם:
"היא עצרה וראיתי את הבושה על הפנים שלה. היא עשתה את זה כדי להתגונן. ואז באמת הבנתי אותה ועשיתי את הדבר הכי בלתי צפוי - חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה "זה בסדר, אני מאמינה לך" והתחלתי לבכות."
פרק 5:
כמה דקות היינו ככה, חבוקות, ובכינו. ולמרות שלא ראיתי את הפנים שלה, ניחשתי שגם היא בוכה. "אני כ"כ מצטערת.." היא מלמלה, ועכשיו ידעתי, היא בוכה. "איך יכולתי להיות כזאת? אני לא מאמינה מה עשיתי!" היא אמרה מרוגזת. "זה בסדר יובל, אני לא ידעתי את כל הסיפור שעמד מאחורי זה, אני לא ידעתי.. אני סולחת לך" אמרתי, בניסיון כושל להרגיע אותה. "לא, אני לא הייתי בסדר! אני לא!!" היא אמרה בכעס. "בוא נלך לחדר שלי" הצעתי לה. "בסדר" היא הסכימה. עלינו לחדר שלי וסגרתי את הדלת. "מה אני עושה עכשיו?" היא שאלה את עצמה בקול רם. "כלום אין לך מה לעשות.." אמרתי. "בסדר אני יודעת מה אני אעשה..." אמרה יובל ונרגעה. פתאום צלצל הפלאפון של יובל. "הלו" ענתה יובל, "מי זה?" שאלה. "טוב בסדר, אני באה" ענתה יובל וניתקה. "אני צריכה ללכת הביתה" היא אמרה. "טוב, ניפגש מחר בבית ספר.." אמרתי לה וחיבקתי אותה שוב, והיא לא התנגדה. "ביי.." היא אמרה, ונעלמה מעבר לדלת.
"סיוון! בואי לאכול!" שמעתי את אמא קוראת לי. כיביתי את הטלוויזיה וירדתי למטה. אמא ואבא היו למטה, שון שיחק בפלייסטיישן בטלוויזיה, ונועם הסתובב במעגלים וניסה ללכת. שיראל ישבה ליד השולחן. לקחתי את נועם על הידיים וישבתי ליד שיראל. "מה קרה שיראלי?" שאלתי אותה. "כלום" היא ענתה. "את בטוחה?" שאלתי "כן, הכל בסדר, עיוורת כמו תמיד.." היא אמרה וחייכה. "אל תדאגי, בטח עוד כמה שנים ימצאו איזה פתרון שיעזור לך לראות, לפחות קצת" אמרתי לה וניסיתי לעזור. "כן, אולי.." היא ענתה בתקווה. "את רק בת 9, את עוד קטנה, יש לך זמן.." אמרתי וחיבקתי אותה ביד הפנויה שלי. "אני שמחה שאת אחותי" היא אמרה אחרי כמה דקות של שתיקה. "גם אני" עניתי לה וחייכתי לעצמי. "קדימה שון, בוא לאכול" אמרה אמא. גם אמא ואבא התיישבו ליד השולחן. "כן עוד שניה אני בא אמא!" ענה שון מרוכז במשחק. "שון בוא הנה" אמרה אמא בחוסר סבלנות. בינתיים הנחתי את נועם הקטן בכיסא האוכל שלו וישבתי לידו וליד שיראל. בהיתי בשיראל, זאת הפעם הראשונה שהבחנתי בעיניים הכל כך בהירות שלה. היה לי חבל עליה, קצת ריחמתי עליה. כל כך יפה, עם בעיה כל כך גדולה. במבט ראשוני, לא רואים שהיא עיוורת. לפני 8 שנים, כשהיא הייתה בת שנה, הלכנו למסעדה בחיפה, לכבוד יום ההולדת של אחת הדודות שלי. חגגנו ונהנינו, ופתאום שמענו פיצוץ חזק, פיגוע. שיראל הייתה בעגלת התאומים ביחד עם שון, ולא היה זמן לסחוב את העגלה ולברוח, יכולנו להפגע, אז אבא לקח את שון ואמא לקחה את שיראל אבל לא הספיקה לרוץ, וזכוכית של כוס נכנסה לשיראל בעין. שיראל הפכה לעיוורת מאז. וזה היה כ"כ עצוב.. אמא נפצעה קצת ברגל וביד אבל שיראל נפגעה רציני. אבל אני אוהבת אותה כמו שהיא, לא איכפת לי שהיא עיוורת, היא אחותי. למזלינו היא לא עיוורת טוטאלית, הדבר היחיד שהיא רואה בעין אחת זה צבעים, וזהו זה, זה כל מה שהיא רואה. אבל היא מכירה קולות ויש לנו בבית כלב שעוזר לה - קוקי. "בתיאבון" אמרה אמא והתחלנו לאכול.
למחרת בבי"ס ראיתי את יובל וקרצתי לה, היא קרצה לי בחזרה וחייכנו אחת לשניה. רגשתי כמו חדשה, שווה יותר. בהפסקה ישבנו יחד ודיברנו. אחרי בי"ס קנינו ארטיקים בקיוסק של חיים והלכנו ברגל ביחד לבית של יובל. נכנסנו לבית שלה וראיתי את אחותה הגדולה של יובל, שי יושבת על הספר עם חבר שלה. "היי" אמרתי, "היי" ענתה שי מופתעת, אבל בחביבות "מה שלומך?" שאלה "הכל בסדר" עניתי לה. "יופי, להכין לכן משהו לאכול?" שאלה שי "כן! אני מתה מרעב תכיני לנו צ'יפס ונקניקיות!" אמרה יובל מיד. "בסדר" אמרה שי וצחקה. עלינו למעלה לחדר של יובל. "מה נעשה?" היא שאלה "לא יודעת, אני רוצה לעשות משהו נועז" השבתי עם חיוך מטורף. "בסדר בואי נחטט לשי במגירות.." היא אמרה לי "אוקיי" העזתי. נכנסנו לחדר שלה וסגרנו את הדלת. לבי פעם בחוזקה מהתרגשות, שוב אנחנו חברות. פתחנו מגירה וחיטטנו. מצאנו בה מחברות ישנות עם נוסחאות מטמטיות, ולקחנו אותם. מצאנו בה גם דפים, מכתבים, ואפילו מכתבי אהבה. "ואו.. כמה נחמד" אמרה יובל וצחקה. "השפתיים שלך, אדומות כל כך, אם הייתי מבקש רק דבר אחד, היה זה לנשק אותך, להצמיד את שפתיי לשפתייך.." קראה יובל מתוך המכתב בליגלוג "כמה גרוע!" היא אמרה, הסכמתי איתה. פתחנו מגירה אחרת וגילינו דברים מסוג אחר לגמרי. כל אמצעי שאפשר היה לחשוב עליו היה שם. סגרנו את המגירה מהר, ויצאנו בבהלה מהחדר בלי להשאיר סימן. "האוכל מוכן בנות" קראה שי מלמטה ונבהלנו. ירדנו למטה והסתכלנו על שי "בתיאבון" היא אמרה "תודה" אמרנו פה אחד. לא יכולנו לחשוב ולדמיין אותה עם חבר שלה, רק מעצם המחשבה נגעלנו. "בוא נלך לשופינג בקניון" אמרה יובל כשסיימנו לאכול. "טוב, בוא נלך" הסכמתי. אהבתי את המחשבה שעברה לי בראש, שוב אנחנו חברות, איזה כיף! ואנחנו הולכות לשופינג וכבר אין בינינו סודות, ואנחנו אוהבות אחת את השניה שוב כמו פעם. אולי, חשבתי לעצמי, החיים הם לא כאלה גרועים כמו שחשבתי.. חייכתי ונתתי ליובל יד ויצאתי איתה מהבית מאושרת.
שוב 7 תגובות.. ביי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
