בפרק הקודם:
"רצתי ורצתי והרגשתי שהרגליים שלי עומדות ליפול. שמעתי עוד שני פיצוצים חזקים מאחור והמשכתי לרוץ. הגענו למדרגות יורדנו מהר ככל שיכולנו יצאנו מהקניון בבהלה ושמענו סירנות של אמבולנסים ומשטרה. "רק שאמא דלי לא תגלה שהייתי פה.." לחשתי לעצמי ורצתי בעקבות יובל לעבר תחנת המוניות."
פרק 7:
התנשמנו והתנשפנו בכבדות. 10 דקות עברו, 10 דקות של סיוט. "מה עכשיו?" שאלה יובל והמשיכה להתנשף. "אני, לא, יודעת.." אמרתי בקוצר נשימה "אני חייבת את המשאף שלי.." אמרתי. "איפה שמת אותו?" שאלה יובל והתחילה לחפש. "אני חושבת שבתוך התיק שלי, אני צריכה אותו, ומהר!" אמרתי בבהלה. חיפשנו בתיק, ולבסוף מצאנו אותו בתוך נרתיק העור. לקחתי את המשאף וקירבתי אותו אל פניי. הרגשתי הקלה. "זהו, עכשיו אני חושבת שכדאי שנלך לתחנת המוניות ונלך הביתה.." אמרה יובל. התקדמנו לעבר התחנה. "אנחנו צריכות מונית לרחוב הארז 2" אמרה יובל ועצמה את העיניים בעייפות.
"ואו, כדאי שנראה מה קרה בטלוויזיה.." אמרה לי יובל כשנכנסנו לבית שלה. אף אחד לא היה בסלון. שמענו צעקות של כאב מהחדר של שי, אבל לא היה אכפת לנו. הדלקנו את הטלוויזיה, השעה הייתה 17:55. חיכינו 5 דקות שיופיעו החדשות, עד שלבסוף הופיעו. "לפני כחצי שעה אירע פיגוע בקניון רמת גן" אמר הקריין. "מדובר כנראה במחבל פלסטיני מתאבד" המשיך. "בפיצוץ נהרגו עד כה 3 אנשים ו-8 נפצעו מתוכם 2 נפצעו קשה - אנוש". הרגשתי שניצלנו. כיבינו את הטלוויזיה ועלינו לחדר של יובל. "ממש ניצלנו הא?" אמרה יובל. "כן, יכולנו עכשיו להיות בבית חולים.. אבל תודה לאל אנחנו בריאות ושלמות" אמרתי. המשכנו לשמוע את הצעקות שעכשיו נשמעו כמו אנחות. ישבנו דקות אחדות בלי לעשות כלום. פתאום נפסקו האנחות ושמענו את הדלת של החדר של שי נפתחת. יצאנו מהחדר והסתכלנו עליה. היא הייתה עם החבר שלה. "מה אתן עושות פה? מתי באתן?" נבהלה שי. היא לבשה את הסוודר שלה במהירות. "לפני 10 דקות, רבע שעה בערך.. מה עשיתם שם בחדר? מה זה היה כל הצעקות האלה והאנחות?" שאלה יובל בחשדנות. "אתן עוד כדי כדי לדעת.." המציאה שי תירוץ. "אההה.. אני מבינה מה עשיתם.. ילדים.." אמרה יובל ועשתה פרצוץ מוזר. הרגשתי שאני מסמיקה. אני יודעת בדיוק למה יובל התכוונה. "לא, מה פתאום!" אמרה שי וניסתה להתחמק מהפרצוץ של יובל. "אהה, כן, בטח שלא. בגלל זה מצאנו את כל מה שמצאנו במגירה שלך.. אז זאת הפעם הראשונה שלכם?" שאלה יובל. פחדתי מהשאלות שלה. רציתי להתחבא ושאף אחד לא ימצא אותי. "טוב, אני מבינה שאת יודעת מה עשינו אבל אני כבר בת 17 אני מספיק גדולה כדי לדעת מה אני עושה.. וחוץ מזה, זה לא עניינך מה שאני עושה.." אמרה שי והסמיקה. היא ירדה במדרגות. נכנסנו לחדר. "זאת לא הפעם הראשונה שאני תופסת אותה עושה את זה.." אמרה לי יובל בחיוך. "מה היא עשתה כבר הרבה פעמים?" שאלתי ולא הבנתי אם היא התכוונה למה ששמענו מהחדר שלה או לריב הזה שקרה לפני 5 דקות. "אפשר להגיד שהיא כבר ממש לא בתולה, ושהיא הייתה כבר יכולה להיות בהריון.." היא אמרה ברמזים. "כבר כמה פעמים שמעתי אותה בלילות שההורים שלי לא היו בבית והיא חשבה שאני אצל חברה, אבל לא, הייתי פה ושמעתי הכל. החדרים שלנו צמודים אז אפשר לשמוע ה-כ-ל עד הפרטים הקטנים" היא אמרה וחייכה חיוך מפחיד. לא האמתי שאנחנו מדברות על זה. בסדר, אנחנו בנות 14 ודיברנו על זה מלא בכיתה והיו לנו גם שיעורים אבל זה תמיד הגעיל אותי. "טוב מה את רוצה לעשות?" שאלתי את יובל כדי להפסיק את העניין. "לא יודעת" אמרה יובל. "נראה לי שאני אלך הביתה.." אמרתי לה. "בסדר, איך שתרצי" היא השיבה.
בבית ראיתי את שיראל בחדר שלה, בוכה. "מה קרה?" שאלתי אותה בדאגה. "רווונייי!" היא צעקה ובכתה. "מה? מי זאת רוני?" שאלתי. "חברה" אמרה שיראל והמשיכה לבכות. "ולמה את בוכה? אתם כבר לא חברות? היא עברה לגור בעיר אחרת? היא עברה בי"ס?" שאלתי. "מה קרה?" אמרתי כשראיתי שהיא ממשיכה לבכות. "רוני, היא מתה בפיגוע!!!" אמרה שיראל, טמנה את הראש בכרית והמשיכה לבכות.
שוב 7 תגובות ואני ממשיכה. ביייץ'((:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
