ואי מזמן לא עדכנתי..
כי כל השבוע עבדתי על עבודת שורשים..
טוב אז מיום שני לא עדכנתי נכון?
יום שני:
היה בר מצווה לאיתמר והיה נחמד.
הבר מצווה הראשונה של השכבה..
הייתה שם להקה מזה מוזרה
שרקדה ברייקדאנס
הם כמעט עלו על כל אחד מהילדים..
היה מזה מפחיד
בכללי מסיבה נחמדה
למרות שהייתה פיצה לא כשרה.. :P
יום שלישי:
בבוקר הייתי שוב בחד אופן
וגיליתי שפיטרו את ליטל רררררר
ואח"כ הלכנו לאשכול פיס
היו כל מיני הרצאות על אינטרנט בטוח..
אח"כ היה אמור להיות לנו מגמה
אבל ביטלו אז טלט באה אליי.
יום רביעי:
כל מה שאני זוכרת..
זה את הפרצוף האימתני של דולצ'ה
בלעככככס שונאת אותה..
יום חמישי - אתמול:
אמתול במקום שעה של חשבון ושעה של אומנות
ראינו סרט טיפה משעמם אבל..
תודה לתל"ת שהוציאו אותנו מהשיעורים האלה!!!
אח"כ היה מגמת מחול.
היום:
סתם יום משעמם ורגיל..
ומרוב שיעמום אני וליהיא החלטנו,
אנחנו הולכות כל שבוע ביום שישי
לצייר קומיקס על אירוע שקרה לנו במהלך השבוע..
ואיי היה מזה קורע הטיוטה
חח טוב אז הנה זה,
קומיקס ב-6 ריבועים:






לא הבנתם הא? חבל.. הפסד שלכם..!
טוב אז אחרי הרבה זמן, פרק נוסף..
בפרק הקודם:
"הלכתי לשירותים ושמעתי קול של בכי. "יובל?" שאלתי וקולי הדהד. "מי זה?" שאלה יובל "זאת אני" עניתי. יובל פתחה את התא והכניסה אותי. "מה קרה?" שאלתי את יובל. יובל היססה. שקט שרר בשירותים. "נו, ספרי לי, מה קרה?" אמרתי בסקרנות. "עשו לך את הבדיקות?" שאלה יובל. "כן, גם לך? נכון האחרונה כואבת?" שאלתי אותה. "כן, והאחות אמרה לי ש.." היא התחילה. "ש..?" שאלתי בסקרנות."
פרק 9:
יובל המשיכה שוב לבכות. "נו, תספרי לי, אולי אני אוכל לעזור לך.." אמרתי בסקרנות. זה לא עזר. יובל המשיכה לבכות. "אני.. אנ.." גימגמה יובל תוך כדי בכי. "נו, יובל.. תספרי לי.. אל תפחדי.." אמרתי בניסיון לעזור. יובל ניסתה להירגע. "האחות.. היא.. אמרה לי ש.." אמרה יובל וניסתה להפסיק את הבכי. "היא אמרה לי ש.. ש.." ראיתי שקשה לה. "שאני חולה בסרטן הרח.. רח.." היא אמרה והתחילה שוב לבכות. למרות שלא סיימה את המילים, הבנתי. "אני חולה בסרטן כבר מלפני... 4 חודשים, והיום גיליתי את זה. היא אמרה לי ש.." ניסתה יובל להתגבר על הבכי והתיישבה זקוף. "אני אמות בעוד ש... שלל.. שלווש שניים, ואני לא אוכל, להוליד, ילד.. דיים.." אמרה. הייתה בהלם. חיבקתי אותה חזק ואמרתי "הכל יהיה בסדר, נעבור את זה ביחד."
לאחר שבוע יובל התחילה את הטיפולים הכימותרפים. באתי איתה לכל בדיקה, לכל טיפול. אחרי חודש, מהיום בו יובל גילתה את המחלה, היא התחילה להשאר בבית החולים כמה שעות ביום, עד שזה נגרר לימים שלמים. בינתיים קיבלנו את תעודות המחצית, והתחילה מחצית חדשה. התחלתי לחשוב, והבנתי שעד כיתה י"א אם לא ימצאו ליובל תורם מח עצם, היא תלך לעולמה. הייתי מוכנה לתרום, אבל האחות שטיפלה ביובל אמרה שצריך להיות מעל גיל 18. ואני כמובן, הייתי רק בת 14.
היום הולדת של יובל התקרב ונותרו רק שבועיים. חשבתי על לעשות לה הפתעה ולעשות מסיבה בבית החולים אבל הרופאה אמרה לי, שלחולים הפתעות יכולות לגרום להתקף, אז המסיבה לא באה בחשבון. לא ידעתי מה לעשות. הרי יובל שכבה כל היום בבית החולים ובלילה חזרה לביתה כדי לישון, וכך בבוקר למחרת קמה יובל ב-7 ונסעה עם אחד מההורים שלה לבית החולים מאיר בכפר סבא. כשאמא יכלה להסיע אותי, היא לקחה אותי לבית החולים, שהיה במרחק כמה ערים.
ב-18.3, 3 ימים לפני יום ההולדת של יובל, החלטתי ללכת לבקר את יובל אחרי בית הספר, ולנסוע באוטובוס. בתום הלימודים הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס וחיכיתי שקו 28 יגיע. כעבור 10 האוטובוס הגיע ועליתי עליו. הגעתי לבית החולים והלכתי למחלקה של יובל. נכנסתי לחדר והופתעתי לראות, שליובל נשר השיער. "מה קורה?" שאלתי בניסיון להתעלם מהקרחת החלקה. "הכל בסדר.. כמו שאת רואה, נשר לי השיער..." ענתה יובל בחוסר אונים. "איך את מרגישה?" שאלתי "בסדר, קצת יותר טוב, עדיין אין תורם.." אמרה יובל. "עוד 3 ימים יש לך יום הולדת 14!" ניסיתי לעודד אותה. "כן, כנראה שאני אבלה אותו כאן, בבית החולים." אמרה בעצב. ישבתי על הכיסא ליד המיטה של יובל וגם היא התיישבה על המיטה. היו מחוברים לה ליד צינורות רבים. "מה את רוצה שאני אקנה לך מתנה?" שאלתי. "כלום, את באמת לא חייבת לקנות לי כלום" אמרה. "אבל אני רוצה לקנות לך משהו, מה את רוצה?" התעקשתי. "אם את כל כך מתעקשת.. רק כובע. זהו, כובע שיסתיר את הקרחת שלי." אמרה יובל ומיששה עם ידה את הקרחת. "אני עוד אתרגל.." אמרה. "טוב, אם זה מה שאת רוצה, זה מה שאני אקנה לך." אמרתי וחייכתי. ישבנו דקות אם לא שעות ודיברנו, עד שהגיעה השעה ללכת. "טוב אני חייבת לחזור הביתה, אחרת אמא שלי תדאג" אמרתי וקמתי. "בסדר, שמחתי שבאת" אמרה יובל וחייכה. "ביי, אני אבוא ביום הולדת שלך!" אמרתי ליובל. "ניפגש! ביי" אמרה יובל ונופפה ביד, שחוברו אליה כל הצינורות. הלכתי לכיוון התחנה וחשבתי, אולי בכל זאת מישהו ייתרום לה מח עצם. אני מאוד מקווה. האוטובוס הגיע ועליתי עליו. בכל מקרה, 3 שנים, זה המון זמן.
זהוווו עד כאן..
אהבתם? יופי
לא אהבתם? חבל
תגיבווו 7 תגובות ואני ממשיכה
אוהבת המווון
תמק(: