גורל האהבה

פרק ראשון

"אני מוותרת,דיי יש גבול לחוצפה"
נעמה פשוט וויתרה, לא היה לה כבר כוח לעשות את העבודה הזאת שהטילה עליה
המורה שלה, ומה היא עשתה כבר? כולה לא ישבה במקומה הנכון.
"תגידי למורה שלי שהיא יכולה לתקוע את העבודה הזאת איפה שבא לה!"
"נעמה דיי בואי נסיים עם זה וזהו, לאן כבר תלכי?"
"לטייל בארץ ישראל,יאללה כבר מה עשיתי"
נעמה יצאה מחדר הישיבות של בית הספר,בעודה מקללת את המורה שנתנה לה את שיעורי הבית
ואת העמדה שהיא נמצאת בה. לפחות כבר שנתיים ההורים המאמצים שלה תקעו אותה
ביחד עם הביצפר הזה,היא כבר 'פיתחה' את כל היכולות שרצו שתפתח.
באותו זמן שחשבה על זה,לא שמה לב ונתקלה במדרגה שעיקמה לה את הרגל.
"יופי, מה עוד יכול לקרות ביום החרא הזה??"
רצתה רק שיגמר היום הזה:שניה,דקה,שעה נראו לה כבר שנים.
"איייי" צעקה.
'נעמה חשה לא בטוב' כמו שאמרה למורה שבאה לעזרתה,ושלחו אותה הבייתה.
__

כשנכנסה לביתה שמעה את שיחת הטלפון שלה ושל אימה המאמצת,אבל לא הבינה
בדיוק על מה בדיוק היא מדברת.
גב' לוסי[אימה המאמצת]:" אה..הבנתי..כן..ואתם לא ??..למהה,טוב..הילדה פה,נדברר"
וישר רצה לראות מה קרה לילדתה. היא החלה כבר להיות חולה מרוב דאגה.
"אמרו לי בבביצפר שאת לא מרגישה טוב!"
"אז אמרו" חזרה בבוז.
"את שוב פעם חזרת בכוונה??"
"כן" באדישות מוחלטת.
"אוךך..את כזאת מאכזבת אותי לפעמים שזה פשוט מדהים", נאנחה.
"לפחות מדהים לך"
נעמה הלכה לכיוון החדר שלה,הניחה את התיק על הרצפה וצנחה על המיטה.
בעודה חושבת מחשבות ומעלה שאלות כמו:"למה היא אף פעם לא יכולה להבין אותי??",
"למה אני צריכה להתקע בבית הספר הזה","למה כולם מתנהגים רע אליי", "למה אני כזאת אדישה
ובאמת לא מנסה להתאמץ בשביל לוסי?"
אחרי המחשבות הללו, הוציאה את ספרה האהוב "בשביל לגדול" קראה כמה פרקים
ולאחר מכן נרדמה.

בקרוב הפרק השני