איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותבים

התחלה חדשה

מירה להק

אומרים כי ההתחלות הן קשות אך לעיתים הן רכות  , בארגון הזה  ההתחלה היתה רכה מאוד , הן הגיעו למפגשים ללא יוצא מהכלל, הן לא השמיעו כל טרוניה על השעות המאוחרות בערב, בלילות קרים וחשוכים הן הגיעו עטופות מכף רגל ועד ראש,  ישבו ושוחחו בלחש בעת קבלת משימות צוות, כל משימה שניתנה להכנה, שבה כעבור שבוע מוכנה ללא טרוניה, ללא דבר ייחודי למקום או לכותב ,מין "משימת הגשה" למרצה.

תחושת ריק חלחלה בקרבי משהו כאן לא טוב, ניסיונותיי לברר בתוך המפגשים מה קורה הולידו שקט ומלמול קל של "זה בסדר", "מסתדרים".

תחושת הרכות של הקבוצה הפכה אט אט לתחושת הקושי של הקבוצה, הן לא היו שם באמת לומר את הדברים , להתנגח לומר דברים טובים ורעים, לקבל ולתת , הן רק היו שם בגופן, אך בנפשן הן לא היו כלל. תפקידן הסתיים בנוכחות פיזית ובמשימת ההגשה כדרישת המנהל והסגנים.

מעצם איתור הקושי התחייב גם שינוי בדרך העבודה, עזבתי את התכנון המקורי שהיה להכשיר דור צעיר של מנהלות צוותים ועברתי אליהן כנשים. הדיון סביב מקום הבית והעבודה בחיינו כנשים עורר את הדיון בקבוצה לדיון אמיתי , הנגיעה תפקיד הנשי הסלחן והפאסיבי, כאב הדילמות היום יומיות שלנו כנשים כרעיות כאמהות וכנשים עובדות הביא אל הקבוצה חיים אמיתיים מלאי זיעת המרוץ בין הרצונות להשביע רצונם של כל הגורמים מסביב. הן היו מותשות מהמרוץ הזה, הן רק רצו ל"עבור" עוד מפגש אחד בשלום.

הנשים המקסימות למדו זו מזו על דרכי ההתמודדות וניהול החיים של חברותיהן בחדר, עם הבעלים המנהלים הילדים האמהות והחותנות, הן לא סלחו לאף אחת , הן פרצו בצחוקים רועמים כאשר דמות טיפוסית צצה, הן הציגו את חייהן בבוקר היציאה מהבית עם נעלי עקב נעולות חלקית במרדף אחר ילד מייבב וטלפון מצלצל של מנהל עצבני ובאיפור חלקי .

תרגמנו את המיומנויות שלהן בחיים לעבודת ניהול הצוות, שם הן כבר היו מוכנות לתפקיד בכוחותיהן הן, כקבוצה אמיתית של נשים משכילות היוצאות לדרך הניהול בתחושה מלאת חיים ועוצמה פנימית.

כעבור שנה פגשתי בשלוש מהן בחנות בגדים ידועה, החיבוקים  והאושר הניבט מהעיניים בתארן את חייהן כמנהלות -צוות אישר כי הן בדרך הנכונה והטובה.