איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותבים

בדואר של יום שלישי היא קבלה הודעה שזכתה במכרז. השמחה שהציפה אותה היתה מעורבת בתחושת הקלה. המכרז הזה היה התגלמות חלומותיה. בפעמים הקודמות שניגשה היא הפסידה. אבל לא הפעם. לא הפעם. הפעם הניצחון היה שלה. הפעם היא לא תיתן לזה להתחמק. במכתב היה כתוב שתאריך הכניסה לתפקיד הוא 1 בספטמבר אבל היא החליטה שהיא לא תחכה. היא מתחילה כבר. ביום ראשון הקרוב.

ביום ראשון כשהיא הגיעה לשם כולם כבר ידעו שהיא המנהלת החדשה. זה מקום קטן. השמועות מתפשטות מהר. היא לא היתה זקוקה להיכרות עם המקום. היא עבדה שם כמה שנים בכל מיני תפקידים. היא עבדה שם אבל לא מחדר המנהלת.

דבר ראשון היא נכנסה לחדר ההוא. ההיסוס שליווה אותה בהתחלה פינה את מקומו מיד כשהתחילה לעשות סדר. קודם השולחן. הכל עף לפח: הפתקאות הקטנות, צלחת הסוכריות, המאפרה, המרקרים בצבע צהוב, כרטיסי הביקור עם המתקן שלהם. במקומם היא שמה על השולחן את המתקן שהביאה מהבית כשבתוכו כרטיסי הביקור שלה עם הפנים אל מי שנכנס לחדר. אחרי זה רוקנה את המגירות. הפח התמלא במהירות.

"שולה, תוכלי להביא לי עוד פח?" צעקה לעובדת הניקיון שישבה במשרד ממול.

צלצולי הטלפון של ברכות המזל טוב קטעו מפעם לפעם את הסדר, כשהיא לא מתעייפת מלספר באריכות איך היה "כשהוא שאל אותי על תכניותי לעתיד, אז הרגשתי שהמכרז שלי" אמרה כל פעם מחדש. "אם לא הייתי זוכה? הפעם הייתי הולכת עד הסוף. עד הסוף" ונימה של סיפוק נשמעה מקולה.

אחר כך עברה למדפים. מבחוץ גררה פח אשפה שחור גדול והשליכה לתוכו את כל הקלסרים עם התקציבים והתוכניות. מהארגז החום היא הוציאה קלסרים כתומים חדשים והציבה אותם בשורה אחת על המדף העליון. ניקתה את הלוח הגדול ורגע לפני שסיימה עם החדר, הוציאה מהתיק את הברכה הצבעונית שקבלה ממנה ותלתה אותה במקום בולט שכולם יראו.

מפתח הדלת סקרה את החדר בעיניים בוחנות. היא היתה מרוצה. עכשיו הסתובבה מביטה על המסדרון. "שולה, תביאי לכאן את הפח מהחדר שלי, טוב?", עוד לפני שהפח הגיע כל התערוכה שהיתה תלויה על הקיר שנים – היתה על הרצפה. שולה אספה את הניירות ואת הנעצים מסננת משהו לא ברור מבין שפתיה. על הקירות נשארו הסימנים של הבריסטולים. "חייבים לצבוע כאן. זה פשוט מכוער" אמרה כשהיא מדברת לעצמה.

בחדר הבא היא זרקה לפח את כל החוברות שהיו מונחות על המדף לאורך הקיר, בחדר שלאחריו את התמונות מהקיר שליד הכניסה ומהחדר האחרון – הוציאה את כל הספרים, סוקרת במהירות את הקירות, את המדפים, את התמונות, אולי תמצא עוד משהו לזרוק. הפח השחור עלה על גדותיו כבר מזמן.

בסוף הסיבוב הזה ירדה במדרגות ונכנסה לחדר המזכירה מחייכת. "יש פה המון מה לעשות" אמרה "הכל כל כך מוזנח. ראית כמה זרקתי? נדמה לי שכבר כמה שנים לא עשו פה סדר כמו שצריך" ענת המזכירה שתקה. במקום הזה היא עברה כבר כמה מנהלות.

מחדר המזכירות הציצה דרך החלון החוצה לכיוון החצר "מחר אני מתכוונת שנעשה משהו עם הגינה בחוץ, מה דעתך?" שאלה כשהיא מסתובבת לכיוון של ענת המזכירה

"חשבת כבר מתי את רוצה לפגוש את האנשים?" שאלה ענת