איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותבים

לא יכול להתאפק - מה לעשות

נכתב בתודה לכל כותבי הפוסטים חברי הקבוצה הכותבת

שוקי

כבר לא זוכר לגבי עצמי , אבל יודע שכששן צומחת - זה כואב נורא, וכולם סביבי צוהלים ומוחאים כפיים - צמחה לו שן ראשונה

ולמה נזכרתי? כי אנחנו מכינים קופסה יפהפיה לשמור בה את השן הראשונה שתנשור לעילי.

וכשהנעל כבר לוחצת וצריך נעל גדולה יותר - זה גם כואב , והיבלת שהנעל החדשה עושה...כבר התרגלנו לישנה..

וכשצומחים מהר גם העצמות כואבות ועייפים מאד - כי לצמוח זה מעייף. איך אומר אדיג'ס "אין צמיחה בלי כאב" ..

והתחדשות זה גם דבר מפחיד, כי ממש לא ברור מה יהיה ואיך יהיה.... הולכים בתקווה אל הלא נודע - כמו המעבר מהגן לבית הספר ומהיסודי לתיכון ומשם לצבא..וכמו מעבר מאוחר הרבה יותר מהבית , לדיור מוגן.

ונפרדים מחברים טובים - שצומחים לכוונים אחרים, חלקם מרצון וחלקם כי לשם לוקחים אותם החיים...

ויש פרידות מאנשים אהובים...אני זוכר את הפרידה המשמעותית הראשונה - כאב כמו בעיטה ישירה בבטן החשופה. וביטויים כמו לב שבור, ובכי, ולילות וימים שטופי דמעות ורחמים עצמיים. וכולם אומרים - צומחים מזה. ובמרבית המקרים , זה גם נכון.

ויש גיל שבו חשים כאבים דומים, רק שאז זה מבלבל... זו התחדשות או תחילת הדעיכה? מן התחדשות הפוכה?או התחדשות מסוג אחר?

ואמירות כגון: כשחוטבים עצים נופלים שבבים הן נחמדות ומועילות, עד למקרה שבו אני הוא השבב - ואז צומחים מזה? אולי כן אבל אז חושבים כבר היטב על השבבים לפני שמתחילים לחטוב עצים. או שנעשים כהי חושים.

ובהתחדשות ארגונית יש הרבה כאב, של אנשים רבים. של הנפרדים מהארגון, של האבות המייסדים, של בני המשפחות שלהם שחווים איתם את הכאב, של חברים שעוזבים ושנשארים, של חוקים והרגלים חדשים - של ישן מפני חדש תוציאו, של מי שעיצב בעמל רב את הדמות הקודמת של הארגון. של מנהלים מתחלפים ושל המזכירות שלהם. ושל אלה שלא קודמו...

אז מה עושים עם זה? במרבית הארגונים לא הרבה. מנהלים לא אוהבים לגעת בכאב. זה מפחיד אותם. מהרבה סיבות. תן להם לעסוק בחדש - ותביא יועצים להתמודד כמה שיותר קצר וזריז, (ורצוי שיהיה גם זול כי זה מתוקצב ) עם הכואבים ועם הכאבים. אני יודע שרבים מתפרנסים מזה - לא יודע כמה מהם באמת עושים את זה טוב.

התחדשות ארגונית זה דבר כואב, נורא כואב. כל כך כואב לראות ארגונים שמתחילים את התהליך וחווים את הכאב במלוא עוצמתו ואחר כך הולכים לאיבוד באיזו התברברות מילולית חסרת תוחלת - ובמקרה הטוב, ממשיכים לדרוך במקום....ממש נסיון התאבדות ארגוני.

והזמן לא מרפא את הכאב הוא רק מכהה אותו. את הכאב צריך לחיות ולחוות ורק אז יש סיכוי לצמוח ממנו.