איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותבים

הפעם הקדמתי מעט, התיישבתי באחד הכסאות הריקים – לא במקומי הקבוע בדרך כלל, והסתכלתי סביבי. הנהנתי בראשי בחצי חיוך לשלושה מהנוכחים ואחר כך כך פתחתי את תיקי והוצאתי דפי נייר אחדים . רפרפתי על הכותרות במהירות  והנחתי את הניירות בחזרה. ידעתי שעשיתי עבודה מעולה. הצוות שלי ואני, יחדיו עמלנו על הניסוחים הסופיים להצעה שבמסמך. ניתוח מבריק וקולח של המצב הקיים, נקודות החוזק והתורפה, והצעה מעשית לפתרון שגם לא יעלה הרבה מידי במונחים שלנו. ...בדרכי לישיבה עוד החלפתי כמה משפטים בטלפון עם המנכ"ל שלי, ששלח כמה מילות עידוד. אני מחזיק לך אצבעות, כך אמר בסיום השיחה – וכל השאר, שלך. תשתדלי ליהנות, כך סיים וחשתי בחיוך הקל שהתגנב לקולו.

קמתי וניגשתי לפינת הקפה המצויידת היטב . ושוב נזכרתי... את נראית מצויין, לחשה לי איילה בחיוך במסדרון,.. ארצה להפגש איתך אחרי הישיבה בארבע עיניים אם אפשר...הנהנתי. הנעליים החדשות קצת לחצו לי, גם העקב המעט גבוה יותר מהרגיל הציק לי מעט. זה המחיר שעלי לשלם על מנת להחשב כמתלבשת באופן סביר גם לאחר שהעלתי מעט במשקל... חייכתי לעצמי. משהו במה שהקרנתי גרם לאנשים שסביבי לתת לי את ה "ספייס" שלי הבוקר. לא הציקו בשאלות מיותרות חייכו לקראתי בחצי שאלה , והסתפקו בניד ראשי, כתשובה. רפי הפטיר משהו ביידיש – משהו שנשמע כסיום של בדיחה קצת ארוכה. שלושה חנפנים צחקו סביבו כעומדים להחנק. התעלמתי מהם, הפעם אפילו לא חייכתי בנימוס. הכנתי לעצמי קפה שחור חזק וטוב ושבתי למקומי.

פרפתי את ארבעת הכפתורים שהצמידו את הג'קט החדש אל גופי והתרווחתי בכסא, משלבת רגל על רגל. החדר הלך והתמלא . התחלתי לסקור את הנוכחים ביתר קפדנות , מנסה לנחש את מה שיביעו בישיבה היום. את ה"מה" ואת ה"איך". ידעתי שאת אחד הנושאים ה "חמים" אני מציגה וחיכיתי לתגובות..למעשה חיכיתי לרע מכל. ידעתי שלמרות החיוכים בשלב זה שלפני הישיבה – אזכה כנראה לתגובות צוננות במקרה הטוב, במהלך הישיבה. ממש לא חשוב מה איכות הפתרון שאציג. מעניין אם זה מה שהרגישה גם ז'אן דארק בשלבים מסויימים לקראת קיצה, חייכתי לעצמי וצחקקתי בעצבנות קלה. פרפרים קטנים החלו לרפרף בבטני. אהוד נכנס, השתהה שניה בפתח כדרכו, העיף מבט מהיר סביב לחדר . עינו נחה עלי לשבריר שניה נוסף יותר מאשר על שאר הנוכחים – או אולי זו רגישות היתר שלי? שפתיו הצרות התעקלו במין שבריר חיוך סרקסטי, או שמע זה רק דימיוני הפורה? ואז נכנס וניגש אל בני השמן והניח יד על כתפו – מכוון אותו אל אחת מפינות החדר – ממתיקי סוד. גם עמי נכנס, שילחתי לעברו חיוך גלוי, ציני, חזק ומתריס. הוא עצר לשניה, השיב רבע חיוך מבויש, אחר השפיל את עיניו וחמק בצעדו המהיר להתמזג באחת הקבוצות השוליות שבחדר.

לפתע נראה לי הכל כמלכודת מסוכנת, החיוכים על פני האנשים נדמו לשניה כלועות פעורים וחושפי שיניים. קבוצות של שניים שלושה אנשים מתגודדות סביב שולחן אחד גדול – פנים אל פנים, גו אל גו , גו אל פנים, חגים מולי במטושטש. איך הגענו ללמצב הזה? שאלתי את עצמי. האם זה דינה של כל קבוצה ייחודית כשלנו? להתפורר גושים גושים? איך נוכל לתפקד מכאן והלאה יחדיו כשכל כך הרבה תלוי בנו? נרעדתי לרגע. כל כך הרבה עשייה וכל כך מעט חברות אמת. ותפישת האחריות המשותפת – לאן נעלמה היא? והערבות ההדדית? והשבועה הקדושה שבראשית הדרך....

מה אני מחפשת כאן? שאלתי את עצמי לפתע. מה הביא אותי לכאן, ברור לי , אבל מדוע אני נשארת כאן? האם אני אוהבת את מה שאני עושה? אני חייבת? האם יש מישהו בחדר הזה , בקבוצה, שאני באמת אוהבת? מכבדת? מאמינה בו? מאמינה לו? או לה.....האם המטרה באמת מקדשת הכל? האם יש מישהו שהפכתי להיות דומה לו? הייאוש החל לחלחל מהראש לכיוון החזה. בלעתי דמעה, מאותן דמעות שזולגות מהעין הפנימית הישר אל הגרון. כחכחתי קלות ,נשמתי שלוש נשימות עמוקות  והתעשתתי.

כמות כזו של סימני שאלה עלולה להוציא כל אדם שפוי מדעתו בשעה 10 בבוקר יום ראשון.

בוקר טוב לכולם, נשמע הכל המוכר, אני מבקש לשבת. שלחתי את ידי באופן אוטומטי לתיקי , שולפת מראה קטנה ושפתון. עיני נחו על הסלולארי שלי – 7 הודעות שלא נענו ו 12 אס אם אסים. שיחכו.

ראש הממשלה יכנס בעוד דקה ואחריו העתונאים ל 5 דקות. מיד אחרי יציאתם תחל ישיבת הממשלה . ראש הממשלה יחל בסקירה קצרה ולאחריו יולי, הצעתך הינה הראשונה על סדר היום.