איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותביםכאן כותבים בכיף: אתי בן זיו, גבי דרורי, יהודית לוי, מירה להק, כנרת סגל, ליאת פלד, שוקי כץ |
| 10/2007
מירה להק- משבר בקבוצה
הן היו מקסימות, מההתחלה, הנשים בקבוצה שלנו. מלאות פרגון זו לזו, הן הרעיפו חיבוקים , מחמאות מלאות מתק שפתיים אחת אל ועל השניה, המפגשים ביניהן בכל שבוע היו כמפגש בין נשים שאיבדו זו את זו לאחר ירחים רבים.
הן ניסו לאסוף אותי אליהן, בכל דרך אפשרית , בדברים רבי מלל –מפרגנים, מלאי סימפטיה, ואמפטיה , בטלפונים בשעות הערב גם בדברים פעוטים. מסיבות קפה ועוגות שהן יצרו, בעת כל מפגש והזדמנות היו כיפיות ונעימות . במפגשים בהם קראנו יחד מאמרים רלוונטיים לתחום, הן דיברו בשבחה של כל אמירה. הקבוצה נבנתה במהלך המפגשים הראשונים באווירה של חביבות רבה. כנראה רבה מידי.
באחד הערבים טלפנה אחת מחברות הקבוצה ואמרה שהיא רוצה לשוחח עימי בדיסקרטיות, הסכמתי להקשיב והבטחתי סודיות. החברה סיפרה כי היא רוצה לפרוש מהקבוצה. היא לא יכולה יותר. " הן לא ממש חברות כמו שהן מציגות. הן אומרות עלי דברים לא נעימים בסביבה, מחוץ לקבוצה. די אני לא רוצה יותר. אני גם רוצה לעבור למקום אחר. לעזוב!"
בלילה לפני השינה חשבתי לעצמי הנה המשבר , הוא הגיע, כעת צריך לבנות את הגשר מהקבוצה הממותקה אל הקבוצה האמיתית. תוך כדי מחשבות איך נכון לעשות זאת, כאן בקבוצה הזו, על מנהגיה ותרבותה , נרדמתי .
בבוקר כשבדקתי את המיילים הגיעה הודעה לקונית מחברה נוספת בקבוצה כי היא "נאלצת לבקש העברה למקום אחר! ".
יזמתי מפגש עם מנהלת התחום , לאחר שיחה ארוכה ביקשתיה לא להעביר את המבקשות העברה, אלא להמתין.
במפגש הבא הן הגיעו ,כולן. האווירה היתה שונה במשהו , אף כי המתבונן מהצד לא היה חש בכך. שתקתי והמתנתי, הן התבוננו בי בשאלה ואני בהן בחזרה, כך עברו להן מספר דקות. המבוכה צצה ועימה הצעות לפעילות ושאלות מה עושים היום?
עניתי כי היום אנחנו עוזבים את משימות הקבוצה ע"פ תוכנית העבודה ועוברים למשימה שהיא "אנחנו כאן ועכשיו". בקשתי מכל אחת להעלות שאלה שמטרידה אותה כאן ,כרגע בנוגע לה ולקבוצה, על פתקית צבעונית.
הפתקיות החליפו ידיים ודוברים ובאמצעותן הן יכלו לדבר. היתה שיחה קשה, אמתית ונוקבת שקרעה את העטיפה מעל פני הקבוצה הממותקה. חזקתי אותן בכנותן ובכוח שבאמצעותו הן יכולות להיות הן, כפי שהן בקבוצה זו. הבכי היה משחרר, מקל, החיבוקים בסוף היו כעת אמיתיים מלאי כאב ורוך של הקלה אמיתית.
למרות הדמעות, אני שמחתי.
מירה להק
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
