איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותבים

השיבה שוקי כץ

ספר לי אבא, איך היה שם?

שתקתי לכמה דקות ואז הסרתי את הנזר שעל ראשי, התישבתי על קצה מיטתו של בני והתחלתי לספר...

שבועיים תמימים החרשתי והמתנתי .ידעתי שאני חייב לעשות מה שנגזר עלי לעשות. רתחתי מזעם – ושתקתי. עמדתי להתפוצץ.... ומילה לא אמרתי. רק ישבתי בשקט ומשרתי הנאמן, אריק, אריק היקר כל כך, איש סודי ואמוני טורח בצנעה סביבי להמתיק במעט את הגלולה המרה.

זכרתי בברור את הדרך לשם. זכרתי בעיקר את הפחד הנורא מהדרך חזרה, מהשיבה הביתה. ידעתי שכל צעד שאני עושה כל פיסת נוף שאני רואה – תראה שונה ואחרת ונוראה ומיוסרת בדרכי חזרה. וחששתי שהקשה מכל יהיה לעבור שוב את המפתן אל הזרועות המחבקות והעיניים השואלת של האשה אותה אהבתי מכל. ראיתי שוב ושוב את אותם חלומות בהקיץ שהאהוב עלי מכולם היה: האיש ההוא כורע על ברכיו מולי, עוטה את גלימתו הארגמנית. מרכין ראשו ומושיט ידיו בתחינה, ואני מחליק את חרבי מנדנה ובהנף יד מיומן – שם קץ לחייו. זכרתי גם את המראות , את הנוף ואת הערים. ואת התושבים מביטים בשיירה. חלקם מריעים אך רובם שותקים. מביטים בי וחולקים עימי את הכניעה, את הבושה.

באמת התביישת, אבא?

ליטפתי את השיער הבהיר שעל ראשו בעדינות וחייכתי חיוך מריר.

בדרך?מאד , מאד. התביישתי והצטערתי על דברים שאמרתי, ועל כל מה שחייבתי את עצמי אליו. אבל ידעתי שאת הנעשה – אין להשיב.

ישבתי והמתנתי מונה את הדקות. שמח לדחייה ועורג כבר למפגש.

בכל יום העברתי שוב את המסר: אשמח לפגוש את הוד רוממותו, ובכל יום נדחתי בנימוס צונן.

ידעתי שכל העת צופות בי העיניים. קודחות בגבי, בצדדי ובפני, בוחנות כל ניד כל תנועה כל מחווה שלי. אין מנוח, אין רגע של לבד. העיניים המחפשות את הכניעה המוחלטת, את שפלות הרוח ואת הענווה פגשו תחילה את עזות המצח וההתרסה. אולם בהדרגה, יום אחר יום הרגשתי שמשהו משתנה בי. לא בגלל העיניים ולא בגלל המעמד המוזר. בכל פעם שכרעתי על ברכי לשאת את תפילתי הרגשתי קצת אחר. קצת פחות שחצן, קצת פחות יודע, מעט יותר מוכן לקבל והרבה יותר מבין שלמען שליחותי ולמעני אני עושה את מה שאני עושה. רק מתוך כניעה מלאה אצא שוב מחוזק.

הרגע הגדול הגיע. ההזמנה המיוחלת, לחלוק עם הוד רוממותו את תפילת הערבית שלו. נכנסתי לאולם, ללא כיסוי ראש ורגלי יחפות על רצפת השיש הקרה. גלימתי האפורה מלווה את צעדי המתונים ברפרוף קל על פני המשבצות ...משחורה ללבנה וחוזר חלילה. ראשי כפוף קמעה ומבט עיני מושפל התקרבתי ממש אל מרגלות הכסא ושם כורע על ברך אחת, אחזתי ברוך ביד שהושטה לעברי ונשקתי לטבעת הקפואה שעל האצבע הקדושה. הס הושלך באולם. דממה דקה שאיש לא העז להפר. כל אנשי הדת וכל אנשי החצר כמו עצרו נשמתם, עדים לרגע שלעולם לא יחזור. והאיש הזקן שישב מולי אמר לי בקולו החורק: אתה רשאי לקום וללוות אותי לתפילתי .

 רק כשקם מתנשא מעלי וגלימתו מרשרת כשריקמת הזהב מתחככת במשי, הבחנתי בשולי חיוך מנצחים שחלף על פניו. רק אז קלטתי כי אכן יכולתי לו. הנצחון האמיתי שלי הוא. 

אתה ניצחת אבא? היתכן?

כן בני, כי היהירות עזבה אותי אבל לא את האיש הזקן.

מילות התפילה אותה נשאתי חקוקות בליבי עד היום.  שיננתי אותם יום יום שלושה חודשים נוספים במסע בחזרה הביתה. הכאב היה רב, ההשפלה במעמד בו השתתפתי הייתה פומבית וצרבה בי ללא הרף. לצידי עמדה רק התפילה. לא החרב. היו ימים שלו רק יכולתי, הייתי מסמא את עיני כל האנשים שצפו בי , חלקם מבזים וחלקם חשים מבוזים כמוני. ידעתי היטב כי גם אנשי הפמליה שלי , אנשי חצרי, היו מעדיפים לו פערה האדמה את פיה ובלעה אותי. אבל שתקו מתוך נאמנות מוזרה, המשיכו לרכב מבויישים בבזיוני, לצידי.

ורק כשהגעתי הביתה וראיתי אותך בזרועות אמך – מלכה אמיצה, אישתי האהובה ועיניה מביטות בי באהבה והבנה, נשמתי לרווחה. זכרון קנוסה הארורה הפך פחות נורא.

והתפילה אותה נשאת בדרכך אבא, מילותיה מה הן?

התפילה, בני – תפילתי היא ומילותיה רק שלי הן. יגיע היום בני ותפילה משלך תבוא יש מאין ותלווה ותוליך אותך, בדרכך שלך. והאיש ההוא ששמח לאידי, טרם הבין את שעל עצמו גזר בתפילתו שלו, באותו ערב נורא...לנצח נצחים.