איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותבים

המנכ"לית קראה לי, סגרה את הדלת ושאלה אם שתיתי.

-          כן, אני באה מבית קפה, תודה.

-          אתם היועצים תמיד יושבים בבתי קפה, הלוואי והיה לי מקצוע כזה...

-          טוב, את יכולה לשנות. יש הרבה מנהלים שהופכים להיות יועצים לניהול. כל החיים לפניך!

היא הניחה את גופה הגבעולי עמוק בכורסא ואמרה:

-          אני חושבת שיש משבר בקבוצה. כדאי שתראייני את האנשים ותראי מה אפשר לעשות. .. אני עייפה, ואם היה אפשרי – הייתי עוזבת את החברה. שנה בשוויץ, אצל ההורים של יובל תבריא אותי.

-          למה את חושבת שיש משבר? זו פרשנות שלך? עובדות מוצקות?

-          נדמה לי שאת יכולה לסמוך עלי. יש משבר. אנשים לא מדברים זה עם זה. הם משתמשים בשליחים: "תגידי לציפי שתכין כך וכך.." לא פונים ישירות, וזה קצה קרחון של משהו עמוק יותר!

-          שאלת אותם אם יש בעיה?

-          שאלתי. איתי הם לא מדברים, חוששים, ומנהל משאבי האנוש - בחופשת לידה. רק את נשארת לי. תעשי לי טובה ותאמיני לי, יש משבר בקבוצה!

היה יום מהביל. הישיבה ב"מרפסת" לא הועילה. המאוורר הגדול והמרעיש הועמד מולי, והשיב לפני רוח בחריקה חרישית ונשמעת היטב. חשבתי לעצמי שאני מעדיפה אותו על פני הטישיו הלח בתיק, זה שפני תינוק שמנמן וגם ישבנו ניבטים מהורוד של אריזתו.

שולי נכנסה בחיוך. בת 61 הייתה, וקיבלה אישור להמשיך ולעבוד חמש שנים נוספות על מנת לצבור פנסיה.

-          היה מתח, עכשיו אין. אילה ביקשה סליחה מרובי. לא היית מאמינה. היא עשתה את זה בערב החג, ואמרה לו שבשביל לשבת בשקט בחג החרות, היא מוכרחה להתנצל.

-          וההתנצלות עזרה?

-          כן. הם כבר מדברים. ראיתי שהם אומרים שלום. טוב, הם לא חברים טובים, אבל מי צריך חברות גדולה? זו עבודה, לא?!

שולי המשיכה וסיפרה כמה טובים האנשים ושהאווירה במחלקה – ממש השתנתה מקצה אל קצה.

אחריה נכנסה סיגל. היא הצטרפה לחברה לפני חצי שנה, עלתה עם הוריה מהקווקז, נישאה בגיל צעיר מאד ועכשיו מפרנסת חמש נפשות, בהן בעל נכה. את השם שלה החליפה רק לאחרונה, כך סיפרה, לשם ישראלי מודרני.

-          'המגמה חיובית', כמו אומר החזאי. לא מבינה מה ראש של יעל. למה ביקשה שתדברי אותנו? נעים לפגוש. את רוצה שאני יביא לך קפה?

-          לא תודה. שתיתי. יעל אכפתית. את חושבת שאין משבר?

-          מה פתאום?! אל תשימי מילים אצלי בפה! זה לא מה אני אומרת. באמת כולם שנאו כולם וגם היום זה לא 'אי-אי-אי'. אבל – משבר??, אין זמן וכסף למשברים – לנו!!

שבע שעות ראיינתי את האנשים ולבסוף כתבתי בדוח. "לסיכום: אין תחושת משבר כרגע. היה משבר והוא נפתר על ידי אחת מהחברות בצוות ע"י מתן דוגמא אישית.  ללא חשש מדחייה, עמדה באמצע החדר, התנצלה ובזה הדגימה נורמה של חברות ושיתוף פעולה... אין צורך בהמשך עבודה שלי.".

ועוד הוספתי המלצה: להרבות במפגשי הדרכה.

אחרי יומיים שמעתי שהמנ"כלית פוטרה. ההנהלה טענה שיש משבר מתמשך בקבוצה.

התחדשות ארגונית

אתי בן זיו

הכל נראה חגיגי, היא התעלמה מהמתח סביב. הנה היא - מתחילה משימה, מתקדמת, מרגישה דואה. "שיחקתי אותה" אמרה לעצמה.

בחלל הכניסה, עמדו דקלים זקופים. היא נגעה באחד מהם והרגישה שהעלה עשוי פלסטיק. העוויה קלה עלתה בשפתיה: "חבל, לפחות היה ממשי", פניה השתדלו שלא להסגיר אכזבה. מרצה ושמחתה, ישבו בקן מיוחד שבנתה, מתעלמים מהשאר. "כן, למי בבקשה?" נשאלה, "לשושי ממשאבי אנוש", אמרה, מסרה את התעודה וקיבלה תג שהשחילה לצווארה. "שבי בבקשה, היא יורדת". התחפרה באחת הכורסות האפורות שממול למזרקת מים  בסגנון רומי, לקחה כרית כחולה, התקינה אותה מאחוריה, העיפה מבט על המספרים הזורחים ממול, ועלעלה באחד העיתונים שעסקו בתחום שאליו תיכנס.

שושי הגיחה ואמרה: "איזו יופי שהגעת, אנחנו מחכים לך".

-          שושי , מהם המספרים שממול?

-          'אה, זהו אחוז ה'לא פסולים', הצלחנו יפה אתמול. פעם ראשונה שהגענו למספר כזה. תשתי קפה'?

היא בחרה בשוקו מפנק וצעדה לחדר הדיונים. צלחת הפוכה עמדה במרכז השולחן וסיפרה על שיחות ועידה בינלאומיות שמתקיימות שם. מסביב הונחו כריכים אלגנטיים, מפיות לבנות, צלחות, כוסות ובקבוקי מים מינרליים, הם יאכלו בצוותא.

הלוח הגדול חובר לחשמל, עוד לא ראתה שכמותו, בהמשך למדה שהוא מוציא את הנכתב בכמה עותקים ויודע לשלוח אותם במייל למשתתפים.

לא היו לה תלונות, להוציא את הפלסטיק של הדקלים, ולמרות זאת החלה לחוש שלא בנח. מושלם מידי. נראה היה שנחתה למקום שכולם יודעים. מה תוכל להוסיף?

האנשים זרמו לחדר, משאירים בידי מזכירה טלפונים ניידים. שקט השתרר.

היא רשמה: "התחדשות ארגונית". כמנצחת המרימה את השרביט ובודקת אם כולם מוכנים, העבירה את עיניה מאחד לשני. אחר כ ך רשמה סדר יום, שאלה להערות והתחילה בהיכרות: "קחו ניר, רשמו שתי שורות שמספרות משהו שקשור בכם ובהתחדשות ארגונית, בעוד 10 דקות נתחיל".  את השקט הזה אהבה יותר מכל. אלה הצירים הראשונים, הרגע שבו מתחילה לידת התהליך הקבוצתי. בוטחת, ישבה בכסא, מקפידה שרגליה יגעו ברצפה, נושמת נשימות של נוחות ורגיעה. 

לפתע נשמעה אזעקה ולאחריה רעם, טיל ראשון בחיפה. כולם רצו למטה. היא רצתה להישאר, אבל שושי אמרה: "בואי, יש יותר מידי מיכלים מסוכנים בסביבה". אחרי שמצאו מחסה במרתף, אמרה שושי: "אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שיהיה ולנצח נאכל חרב".   בשערי גן העדן עמד לפתע המלאך עם חרב מתהפכת, והיא לא ידעה אם ומתי תוכל לחזור.