איפ"א - קבוצה כותבת - יועצים ארגוניים כותבים

לא יכול להתאפק - מה לעשות

נכתב בתודה לכל כותבי הפוסטים חברי הקבוצה הכותבת

שוקי

כבר לא זוכר לגבי עצמי , אבל יודע שכששן צומחת - זה כואב נורא, וכולם סביבי צוהלים ומוחאים כפיים - צמחה לו שן ראשונה

ולמה נזכרתי? כי אנחנו מכינים קופסה יפהפיה לשמור בה את השן הראשונה שתנשור לעילי.

וכשהנעל כבר לוחצת וצריך נעל גדולה יותר - זה גם כואב , והיבלת שהנעל החדשה עושה...כבר התרגלנו לישנה..

וכשצומחים מהר גם העצמות כואבות ועייפים מאד - כי לצמוח זה מעייף. איך אומר אדיג'ס "אין צמיחה בלי כאב" ..

והתחדשות זה גם דבר מפחיד, כי ממש לא ברור מה יהיה ואיך יהיה.... הולכים בתקווה אל הלא נודע - כמו המעבר מהגן לבית הספר ומהיסודי לתיכון ומשם לצבא..וכמו מעבר מאוחר הרבה יותר מהבית , לדיור מוגן.

ונפרדים מחברים טובים - שצומחים לכוונים אחרים, חלקם מרצון וחלקם כי לשם לוקחים אותם החיים...

ויש פרידות מאנשים אהובים...אני זוכר את הפרידה המשמעותית הראשונה - כאב כמו בעיטה ישירה בבטן החשופה. וביטויים כמו לב שבור, ובכי, ולילות וימים שטופי דמעות ורחמים עצמיים. וכולם אומרים - צומחים מזה. ובמרבית המקרים , זה גם נכון.

ויש גיל שבו חשים כאבים דומים, רק שאז זה מבלבל... זו התחדשות או תחילת הדעיכה? מן התחדשות הפוכה?או התחדשות מסוג אחר?

ואמירות כגון: כשחוטבים עצים נופלים שבבים הן נחמדות ומועילות, עד למקרה שבו אני הוא השבב - ואז צומחים מזה? אולי כן אבל אז חושבים כבר היטב על השבבים לפני שמתחילים לחטוב עצים. או שנעשים כהי חושים.

ובהתחדשות ארגונית יש הרבה כאב, של אנשים רבים. של הנפרדים מהארגון, של האבות המייסדים, של בני המשפחות שלהם שחווים איתם את הכאב, של חברים שעוזבים ושנשארים, של חוקים והרגלים חדשים - של ישן מפני חדש תוציאו, של מי שעיצב בעמל רב את הדמות הקודמת של הארגון. של מנהלים מתחלפים ושל המזכירות שלהם. ושל אלה שלא קודמו...

אז מה עושים עם זה? במרבית הארגונים לא הרבה. מנהלים לא אוהבים לגעת בכאב. זה מפחיד אותם. מהרבה סיבות. תן להם לעסוק בחדש - ותביא יועצים להתמודד כמה שיותר קצר וזריז, (ורצוי שיהיה גם זול כי זה מתוקצב ) עם הכואבים ועם הכאבים. אני יודע שרבים מתפרנסים מזה - לא יודע כמה מהם באמת עושים את זה טוב.

התחדשות ארגונית זה דבר כואב, נורא כואב. כל כך כואב לראות ארגונים שמתחילים את התהליך וחווים את הכאב במלוא עוצמתו ואחר כך הולכים לאיבוד באיזו התברברות מילולית חסרת תוחלת - ובמקרה הטוב, ממשיכים לדרוך במקום....ממש נסיון התאבדות ארגוני.

והזמן לא מרפא את הכאב הוא רק מכהה אותו. את הכאב צריך לחיות ולחוות ורק אז יש סיכוי לצמוח ממנו.

התחדשות ארגונית

מאת: שוקי כץ

מן העתונות: כיכר דיזנגוף תיהרס. הככר המיתולוגית שבגובה הקרקע תשוחזר והרחוב, שבמשך עשרות שנים שימש כחלון ראווה ראשי בתל אביב, יעבור "מתיחת פנים". (המקומון תל אביב 9 ספט. 2007 ).

כל כך הרבה בשתי שורות קצרות. שני מושאים לתהליך התחדשות ריק מתוכן, שאינו נושא עימו שום בשורה חדשה או אמירה חדשה, או אחרת, או שונה.

מן המילון: התחדשות, הפרוש המילולי למילה "רנסנס" בצרפתית הוא – לידה מחדש. פירוש זה מתאר נאמנה את השינויים האינטלקטואליים והכלכליים שהתרחשו באירופה בין  המאה  ה 14 ל- 16 . תקופה של תמורות עצומות באמנות, בחברה, במדע ובפוליטיקה (מילון אינטרנטי). .

האחד, רחוב דיזנגוף.

כילד שנולד וחי בחיפה עד גיל 32 , סימל רחוב דיזנגוף עבורי את מה שסימל כנראה עבור מרבית תושבי ישראל של שלהי שנות החמישים ושנות השישים – שבעים: פאר, אופנה, שפע, עולם גדול, כסף, מרכז, בילוי, אופנה, מפגש, בתי קפה... השאנז אליזה של ישראל....והיום, מזה כעשרים שנה עומד הרחוב לפנינו במלוא עליבותו. מסלוני הכלות הנוצצים שבצפונו ועד לבאסטות שבאזור הככר ודרומה. שמוט ונכלם במלוא זיהומו, כעורו , עליבותו ועלבונו. ממש כאותם קשישים שלאיש אין בהם חפץ עוד , או כאותם כלי דם מסויידים וסתומים שנעקפו מזמן בסדרה של מעקפים סינטטיים, מודרניים תוססים שוצפים ורוגשים – שם זורמים החיים האמיתיים. להם מציעים כעת מתיחת פנים. בדיוק מה שמציעים אותם פלסטיקאים מוכשרים, בהיותם מבינים את נפש האדם וארנקו, אך לא את רוחו. איך אומרים היום: חבל"ז, לא התחדשות ולא בטיח, לא לידה מחדש ולא כלום. קצת שפכטל וצבע + יחצנות של ערב בחירות והזוהמה תשוב להשתלט על הרחוב בדיוק כמו בקטע שבין שדרות בן גוריון, לרחוב ז'ן ז'ורס, שעליו נערך זה שנים אחדות "פיילוט ריצופי" מגוחך ולא מוצלח.

כלל ראשון בהתחדשות בכלל ובהתחדשות ארגונית הינו : יצירת הסמלים האמיתיים החדשים. הפן החזותי / מילולי / ערכי האחר, המבחין. ואין המדובר כאן בציטטות מהחזון – לא ולא . מדובר בסמל חדש המוקם על חורבות הסמל הישן. אותו קהל יעד צורך בהנאה מרובה את סמלי רחוב שיינקין, את המדרחוב בנחלת בנימין ואת השדרות החדשות בתל אביב – סביב הקיוסקים המשופצים, ברגל, באופניים או על רולר בליידס, בזוגות, עם עגלות ילדים ולבד – אלפי צעירים תוססים תיירים וסתם עם ישראל – כח קנייה אדיר, המדיר את רגליו מדיזנגוף.

השני, ככר דיזנגוף

מפאת גילי המתקדם, אני זוכר את הקמת כיכר דיזנגוף החדשה. את המוני בית ישראל צובאים על המזרקה של יעקב אגם המתיזה אל על סילונות של מים אש וצבע לצלילי יצירותיו של צ'ייקובסקי – המנוגן בקול תרועה רמה כמעט בכל המזרקות הקינטיות בעולם. המניאק הזקן ידע מה זאת אומרת להשאיר אחריו יצירות פופולאריות לנצח (לצ'ייקובסקי כוונתי).

דיברו אז בשבח הקידמה, החדשנות. דיברו על " הכיכר הצפה" מעל עורק תחבורה ראשי ופקוק תמידית. על הגעה אל מרכז הככר על מנת לגעת במעשה האומנות, מבלי צורך לחצות כביש סואן, על הפסל של אגם שהיה אז בתחילת דרכו באומנות הקינטית והתפרסם מאז בעולם כולו. היו קולות בעד ונגד והתנהל דיון ציבורי בנושא . בדיוק כפי שטוחנים אותנו כבר עשרות שנים עם הצורך לעשות משהו לגבי כיכר המדינה, הנטושה מרבית ימות השנה. כאן העיזו ועשו.

וכיום נמצא הפתרון. פתרון למה? השד יודע...הריסת ככר דיזנגוף החדשה וחזרה אל הככר הישנה. ומראים לנו אותה בתמונות. ככר רחבת ידיים ועצומת היקף. במרכזה מזרקה הפורצת אלעל ודשא ירוק מסביב. האם זו ההתחדשות? זה הרנסנס? אלו החיים החדשים המתוכננים? בול שיט. לי זה נראה יותר כנקרופיליזם, תינוי אהבה עם המתים. התחדשות מדברת על חיים על צמיחה ועל פריחה חדשה והשאלה המרכזית בכל תהליך התחדשות הינה: מי אמור לחיות את החיים החדשים האלה ? למה? איזו חויית חיים אחרת אנחנו הולכים להציע לצרכני תוצאת התהליך שנחווה. אם כך, עבורי התחדשות אינה עוסקת בתהליך שהאדם או הארגון חווים אלא בחווייה הצפויה מתוצאת התהליך.

את התהליך הפנימי חייבים כמובן לעבור בצורה חיובית אולם זאת בשל צורך אחר שאדגים על ידי משל קצר ברוח התקופה.

שואל הדרש (בלשון חופשית שלי) , מדוע נתן הקב"ה לישראל ראש השנה בחודש תשרי ולצומח נתן ראש השנה בחודש שבט?

שכן ראש השנה לאדם בא בסוף הקיץ. האדמה אז כולה יבשה ומכווצת – וכמוה כל החי והצומח מצומק מהשמש הקופחת, ומנצל את שארית כוחותיו. כל כולם מוכנים ומייחלים אך ורק לקבל ולקלוט את טוב השמים וברכתם. ואילו חודש שבט, משחלפה לה כמעט כל עונת הגשמים בישראל, והאדמה רוויה בכל טוב, רק אז היא מוכנה לשחרר, להעניק מטובה לאחרים ודרכה גם הצומח מבשיל את פרחיו ופירותיו. זו דרכו גם של ארגון.

ארגון יבש ומכווץ יכול רק לקבל, בשארית כוחותיו. לינוק מהסביבה את כל מה שדרוש לו להשרדותו. מטרתו של תהליך התחדשות טוב להביא את הארגון למקום בו הוא שוב יכול, ומרגיש/מאמין שיכול, להעניק פרח ופרי אמיתי – לא רק לשימושו, אלא לאחרים. התהליך נועד לא רק לגייס משאבים חדשים לארגון אלא לשנות את מערכת הערכים, את הרוח הארגונית ואת הרצון לשוב וליצור. את המעבר מקבלה מהסביבה למקום של נתינה.