"אנחנו במשבר קבוצתי" פסק יעקב.
במה? חשבתי לעצמי והסתכלתי סביבי. תריסר זוגות עיניים פעורות לרווחה בהו גם הן בפליאה.
"במשבר. זה קורה בכל קבוצה, אין מה להתרגש". הסביר יעקב, שכנראה חש ואולי שמע את הרחשים שעלו מהקבוצה.
ואז החל הבלון להתנפח, כלומר הנאום החל, ולי אין סיכה בהישג יד.
"כאשר אני מוביל קבוצה, אני שואל את עצמי לאחר תקופה האם הקבוצה מתקדמת לעבר השגת מטרותיה? האם אפשרתי לה להשיג את יעדיה? או שמה משימת ההובלה שלי כשלה? ואיפה החלק שלי בכישלון"?
מבטו שרפרף בין היושבים בחדר הגיע אלי. כוס הקפה שנחה לידי נראתה אטרקטיבית מתמיד. החלטתי לפעול! הקפה היטלטל מצד לצד עד שנגע בשפתי, לשוני צרבה מהחום הרב. אולי אחכה עוד קצת, הרי יש עוד אנשים בחדר.
יעקב, שסיים את האנלוגיה המשיך "תראו, אנחנו נפגשים כבר תקופה די ארוכה ואני חש שהצוות הגיע לנקודת משבר. עלינו להחליט לאן מועדות פננו. הדבר ישפיע כמובן על תוכן המפגשים והתהליכים שהצוות עובר, כמו גם על יחס ההנהלה כלפינו. ההנהלה אפשרה את הקמת הקבוצה והיא עלולה להביא לפירוקה אם לא תראה בנו תועלת. חייבים לפעול בהקדם! לכן נפגשתי עם הסמנכ"ל בנושא והעליתי בפניו מספר דרישות..."
הוא מקשיב למה שהוא אומר? למי יכולה להיות סיכה?
היו לנו בקבוצה ויכוחים בנושא לגבי מה מחויבותה של ההנהלה כלפינו גם בעבר, אבל לא התקבלה החלטה אשר מקובלת על הקבוצה והוחלט לדבר על כך שוב בפגישה הקרובה. תחושת מחנק נוראי אחזה בי, בני קם לפתוח חלון.
נראה שיעקב ניצל את מעמדו כראש הצוות כדי לקדם את מטרותיו האישיות. לפנות לגורמים בהנהלה כמיצג הקבוצה, כאשר דעותיו הן שלו בלבד? מחשבה מטרידה חלפה במוחי, האם הוא הכניס אותנו למשבר? סיכה או לא סיכה, זה הזמן לפעול.
רווית שתמיד היית זריזה יותר נעמדה ואמרה "אכן חייבים לצאת מהמשבר, מי בעד ראש קבוצה חדש"?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
