פשוט מצאתי אותו, ולא רציתי שיובל תגיד שאני לא מעדכנת חחח ><

לפעמים אני חושבת שזה לא באמת מגיע לי,
כל המחשבות האלה לא באמת עוזרות.
הן רק מבלבלות אותי יותר
וכואב לי הראש,
וכואב לי איפה שאמור להיות הלב.
אבל לא הלב-
הלב שלי עוד אדום כזה ובריא,
שלם וחזק
הוא פועם בידיעה שלא קיים האדם שיהיה מספיק
(-משהו)
בשביל לשבור אותו,
וגם אם כן,
הוא יצור סדק קטן, אין סיכוי לרסיסים.
ובכל זאת,
ההרגשה הריקנית הזאת מבעבעת
היא עוברת מהראש ללב- מהלב לראש
עושה טיול מודרך בשאר הגוף שלי
עם הפסקה ארוכה במיוחד באיזור הבטן.