שונא להרגיש את זה, שאני עומד להיכנס לדיכאון ואני לא יכול אפילו להסביר למה.
או שאולי אני כן יכול להסביר. ההרגשה שלבן אדם שממש קרוב אלייך קצת נמאס ממך. לא בוודאות. הרגשה. ואז חושבים על זה וזה נראה יותר ויותר נכון. אפילו שזה אולי לא. היא כבר לא מתקשרת הרבה סתם ככה. כבר לא יוצא להיפגש איתה לבד. היא כבר לא נותנת תשומת לב. ויותר גרוע, זה לא שקרה משהו לאחרונה. אז מה אני אמור להסיק מזה? שנמאס סתם. כי ככה. (?)
מה ישאר לי בסוף. כלום. כלום כלום כלום כלוםםםם.
אני מרגיש ריק כל כךך
אני לא מתקדם לשום מקום
אפס
אין עתידד
אין כלום.
וגם מהדברים שהבנתי שהיא אמרה לאחרונה בשיחה... "אני מעריכה את זה שהוא בא לאילת אני לא הייתי עושה את זה במקומו" , יופי.
אז מה? בגלל שהחברים שלי זה בנות אני לא אצא לשום מקום? מה אני יעשה. ככה יצא. זה החיים שלי. מה אני אשב בבית כל היום? למה עד שאני שם זין אני צריך לשמוע את הדבר הדפוק הזה,
ומישהו רוצה לקרוא לי הומו? שיקראאאאאא . דיי. נמאס לי לחשוב מה אומרים ומה חושבים. זיןן אוף. אנשים מטומטמים*)^%$#
נמאס לי כבר,
בא לי לישון כל היום
מהבוקר עד הערב
כל החיים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
