הפרק מנקודת המבט של נריה
מתי השיעור הזה מסתיים, חשבתי לעצמי.
המורה צילה קישקשה וקישקשה.
"מתי הצלצול?" לחשתי לאוהד שיושב לידי.
"עוד 3 דקות" אמר וצילה הסתכלה לעברנו. עשיתי לה פרצוף.
"תירגעי נריה" אמרה לי ואני נאנחתי.
"השלוש דקות האלה ארוכות" אמרתי לאוהד
"כן, אה?"
נשמע הצלצול. לקחתי את ענת איתי והלכנו לדשא.
"סוף סוף זה נגמר!! השיעור הזה היה זוועה, היא פשוט זוועה הצילה הזאתי"
"דווקא אני ממש נהנתי השיעור, הוא היה מעניין"
"אוקיי"
ענת צחקה
"זה מיכאל?" שאלתי את עצמי
"מי זה מיכאל?" שאלה ענת
"אממ, החבר שלי"
"פשש, כבר מחליפה.. רגע זה ההוא שסיפרת לי עליו?"
"כן"
מיכאל הסתכל עלינו, והתקרב אליי
"נרייה?" הוא שאל בהיסוס
הסתובבתי
"מיכאל! מה אתה עושה פה? איך נכנסת?" שאלתי אותו
"רואה מה זה?!" הוא ענה.
התנשקנו והכרתי לו את ענת
"היי, מיכאל" אמרה ענת.
ולחשה לי באוזן שהוא חתיך
"בלי סודות בחברה" הוא אמר
"טוב, היא רק אמרה שמצאתי לעצמי חתיך מהלך" אמרתי
"ברור"
חייכתי והתנשקנו עוד פעם.
"יש מצב את מביאה לי את המשקפי שמש שלך ופתק צהוב של אישור?"
"למה?"
"לצאת מפה"
"טווב."
נתתי לו יד והלכנו לכיתה. הבאתי לו את המשקפי שמש ופתק צהוב לשיחרור.
"תודה שבאת" אמרתי
"בכיף" אמר והלך.
איזה חמוד, הוא בא רק בשבילי. חשבתי וחזרתי לדשא לענת.
היא בנתיים דיברה עם מישהו.
"היי, אני נריה מי אתה?" אמרתי כדי לעשות לענת פדיחות
"אמא, הבהלת אותי" אמר.
"נרי, לא עכשיו" אמרה ענת וסימנה לי ללכת
"עזבי אותי את, אני רוצה להכיר אותו הוא החבר החדש שלך?"
"נרייה!" התרגזה עליי ענת.
"סתם סתם, אני צוחקת"
"אני מורן" אמר
"שם יפה" אמרתי
"תודה, גם את" אמר וחייכתי
"עכשיו, הכרתם, נרייה עופי" אמרה ענת ואני הלכתי. הסתובבתי עליהם וראיתי אותם מתנשקים. כ"כ רציתי להציק קצת לענת, אני אוהבת לעשות את זה ולראות איך היא מתרגזת, אבל לא נורא. אנחנו חברות ואנחנו רק צוחקות.
הלכתי לעברם ומחאתי להם כפיים.
"מה?" אמרה ענת ומורן צחק
"רק רציתי להציק לכם קצת" אמרתי והצלצול נשמע.
"טוב מאמי, נדבר אה?" מורן אמר
"כן, ברור" ענתה ענת והם התנשקו.
"איזה נג'סית את! אפשר לחשוב את מקנאה"
"בך?! ראית איזה חתיך שלי?" אמרתי וצחקנו
הלכנו לכיתה והיה לי טלפון.
על הצג היה כתוב מיכאל
"הלו?" שאלתי
"נרייה, אחותי היא.." אמר ושמעתי שהוא בוכה. לא יכול לדבר.
"מה?" שאלתי בדאגה.
"אני לא אוכל לבוא לקניון היום" אמר
"איפה אתה?" שאלתי
"בבית חולים" אמר
"אני באה"
"רגע"
"מה?"
"תעשי בישבילי טובה, תגידי לערן שמאיה לא תבוא."
"למה?, איך אתה יודע שהיא לא תבוא?"
"מאיה, זאת אחותי, בגללה אני פה" אמר והתפרץ בבכי.
"אחותי התאומה" המשיך ועוד פעם בכה. "היא נפגעה קשות" לא הספקתי להגיד והוא ניתק.
ערן בידיוק נכנס לכיתה ואחריו עידית, המורה
"ערן, תקשיב. הבת זוג שלך, אנחנו לא כאילו, היא לא תוכל לראות אותך היום"
"איך את יודעת?"
"ערן, מאיה בבית חולים"
"איך את מכירה אותה?"
"זה לא משנה עכשיו. היא בבית חולים, אל תגיע היום לקניון"
"טוב" אמר ונשמע כאילו לא היה לו אכפת.
רצתי, ניסיתי לצאת אבל השומר חסם אותי.
"נו בחייאת, חיים! היא בבית חולים!" התחננתי אבל הוא לא נתן לי לצאת.
הפלאפון עוד פעם צילצל. גם זה היה מיכאל.
"נו, תוצאות?!" הייתי בלחץ
"כן"
"טובות!?"
"לא" אמר בלחש.
"מה?" שאלתי אותו בלחש גם
"קומה"
___________________
ואוו
מדהים (:
איך רציתי לכתוב, בלתי יאומן.
זיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
