מספרת הסיפורים

בתור אחת חדשה באזור, לא ציפיתי להכיר חברים על ההתחלה.

עברתי לכפר סבא ממש יומים לפני תחילת השנה.

ביום הראשון ללימודים התיישבתי במקום היחיד הפנוי שמצאתי, שולחן אחרון בפינה. ראיתי איך כולם מדברים עם חברים שלהם, צוחקים, נהנים מהיום הראשון של בצפר. רק אני, לא.

פתאום באה אלי ילדה בערך בגובה שלי, שיער חלק וארוך, ופנים יפות. הייתה לה הרבה נוכחות, הרגשתי לידה ממש קטנה (אפילו יותר ממה שהרגשתי עד עכשיו). הייתי בטוחה שהיא תתעלם ממני ותלך לשבת ליד אחת החברות שלה.

"מישהו יושב פה?" היא שאלה.

הייתי בשוק. לא הייתי מאמינה שילדה כזאת יפה עם כזאת נוכחות תרצה לשבת ליד ילדה כ"כ... אני.

"אמ.... לא.." עניתי בגמגום.

"יופי אז לא יפריע לך אם אני אשב פה, נכון?"

"לא..."

"מגניב, אני שרון. את חדשה פה? לא ראיתי אותך שנה שעברה"

הפליא אותי שהיא מעניינת בי, שאר הילדים סתם חלפו על פני ואחרים סתם נעצו מבטים מרחוק.

"אני ליאת" עניתי, עם קצת יותר בטחון עצמי בקול. "כן, עברתי לפה לפני יומיים.."

אהה. אז בטח עדין לא הספקת לכיר את האזור, או יותר חשוב, חברים חדשים!"

"אמ.. כן. לא ממש.." עניתי

"אז בואי, אני יעשה לך סיור במקום ובדרך נכיר לך כמה חברים חדשים. אני יודעת איך זה להיות חדש, אני גם עברתי לפה, שנה שעברה הייתי חדשה. זה קשה, אבל לא נורא, מתרגלים מהר. נו את באה?" היא אמרה בעליזות וכבר קפצה מהכיסא ומשכה לי ביד.

הייתי דיי מבולבלת. אבל הלכתי איתה (בבלבול מוחלט)

היא הראתה לי את כל הכיתות את השירותים, החצר, את החדר מורים ואת המזכירות. הרגשתי ממש כמו בטיול מאורגן בחו"ל.

בכל כיתה פגשתי כמה ילדים. היא הציגה אותי ואמרה שאני חדשה באזור וביקשה מחברים שלה שיעזרו לי להשתלב. הם כולם נתרמו לעניניין. אבל הרגשתי קצת נבוכה, כי אחרי הכל, זה קצת נראה כיאילו אני נואשת לחברים.

"זאת הכיתה האחרונה בשכבה, ט'7. המ.. את מי אני מכירה מט'7?.... אהה כן! רועי, בוא שניה!" היא צעקה לעבר הקצה השני של הכיתה.

לפתע הגיע מקצה הכיתה מישהו גבוהה, שיער שחור, עינים חומות ודיי שזוף.

"רועי, זאת ליאת" שרון הציגה אותי בגאווה, כיאילו אני החברה החדשה שלה שכולם רוצים.

"היי" הוא אמר. ושם לי יד על הכתף. חשבתי שאני נמסה. מה קורה פה? להתאהב על היום הראשון? לא לא לא. לא מתאים בכלל.

ואם יש לו חברה? הוא בכלל לא מכיר אותי.

אני מכניסה את עצמי לברטים צרפתים רומנטים. מוח, שתוק!.

"היי" עניתי בחזרה" עם חיוך קטן על הפנים. שרון אמרה לו שאני חדשה פה ושיעזור לי להתאקלם וכל הדברים האלו...

*בלינג בלינג בלינג*

אני ושרון מיהרנו להכנס לכיתה אחרי הצלצול. התיישבנו במקום והמורה נכנסה. היא בכלל לא הרגישה שיש תלמידה חדשה בכיתה. אבל לא היה אכפת לי. כשהמורה התחילה ללמד שאלתי בלחישה את שרון איך היה מכירה את רועי.

"היינו חברים עד לא מזמן" היא ענתה לי בחיוך רחב

היו. זה כבר סימן טוב.

"ולמה נפרדתם?" שאלתי

"לא יודעת, בקושי הצלחנו להפגש בגלל האימוני כדורסל שלו ובגלל הרכיבה על סוסים שלי.."

שתקתי

"אבל אני ממש מקווה שאנחנו עוד נחזור, אנחנו בתהליכים.. נקווה לטוב" היא אמרה בחיוך גדול עוד יותר ממקודם.

"בהצלחה עם זה" עניתי עם חיוך קצת על הפנים. אבל בתוך תוכי הרגשתי צביטה קטנה. למה? אני לא יודעת, זה באמת לא היה יכול להיות הגיוני שאני אמצא חן בעיניו או משהו. לפעמים אני מצחיקה את עצמי.

בסוף היום יצאתי מסופקת. הכרתי כבר מלא חברים חדשים, והכל בזכות שרון. אמלולא שרון, הייתי יוצאת מפה כשהחבר היחיד שרכתי זה המנהל (אולי). הכרתי מלא בנות מהכיתה שלי ומכיתות אחרות וגם כמה בנים, ובינהם רועי.

כשיצאתי מהבית ספר נפרדתי משרון והלכתי לכיון הבית.

פתאום שמעתי קול מאחורי. "ליאת"

הסתובבתי וראיתי את רועי. "לאן את הולכת?" הוא שאל.. "אמ.. הביתה, אתה יודע, הסתימו הלימודים ולרב אני לא אוהבת להשאר לישון בבצפר..."עניתי

הוא צחק. "חחחחח. את ממש מצחיקה את יודעת את זה? התכוונתי לאיזה כיון את הולכת?"

הסברתי לו באיזה אזור ורחוב אני גרה ופתאום הוא אמר "דיי, את רצינית? אני גר שני בתים לידך! נוכל ללכת ולחוזר ביחד לבצפר"

פתאום החיוך שעל הפנים שלי גדל.

הלכנו ביחד הביתה ויום למחרת גם הלכנו ביחד לבצפר, ככה במשך בערך שבוע.

יום אחד בדרך חזרה מבצפרהוא עצר באמצע הדרך. הסתובבתי כדי לשאול אותו למה הוא עוצר והוא פשוט התקרב אלי ושם עלי את הידים הגדולות והחמות שלו.

הייתי ממש מבולבלת. מה קורה פה? אני חולמת? אני בטוח חולמת.

"ליאת, אמרו לך פעם שאת ממש יפה?" הסמקתי קשות

הוא התקרב אלי לאט ונישק אותי קלות על השפתים

ל-א- י-כ-ו-ל  ל-ה-י-ו-ת!

אני בעננים! אני חולמת! זה לא מציאותי.

חייכתי חיוך רחב, וככה גם הוא

המשכנו ללכת הביתה, רק קצת יותר קרובים.

יום למחרת הגעתי לכיתה, התיישבתי במקום ושרון לא הייתה שם. "טוב היא בטח מאחרת" חשבתי לעצמי.

המורה נכנסה והתחילה לקרוא שמות. כשהיא הגיעה לשם שרון הייתי בטוחה שתהיה שתיקה, הרי שרון לא הייתה בכיתה.

"פה" פתאם שמעתי מהקצה שני של הכיתה. הסתבבתי לשם וראיתי ששרון יושבת ליד מישהי אחרת.

שלחתי לה פתק "למה עברת מקום?"  כשהפתק הגיע אליה היא קראה אותה, העיפה אלימבט חטוף, וקרעה את הפתק.

מה? מה קרה לה?

בהפסקה ניגשתי אליה.

"שרון, למה את כועסת עלי?" שאלתי בדאגה

"אני לא מדברת עם בוגדות, עכשיו עופי ממני" היא ענתה בקרירות

"מה? מה עשיתי לך?" ניסיתי להריץ במוחי את כל הדברים שיכולו לפגוע בה.

"מה עשית? מה עשית?? את ידעת כבר מהיום הראושן שאני רוצה לחזור לרועי! אני הייתי נחמדה אליך, ניסתי לעזור לך להתאקלם, אבל את תקעת לי סכין בגב! אני יודעת שהתנשקתם אתמול! למה עשית את זה?"

לא ידעתי מה להגיד. מה אני אגיד לה? שאני מצטערת? אני לא חושבת שזה יעזור במקרה הזה.

כשהיא ראתה שאני שותקת היא פשוט הסתובבה והלכה.

נשארי לעמוד באמצע הכיתה, לבד, עם דמעות על העינים.

עד כאן הפרק הראשון.

בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה בבקשה- תגיבו, זה חשוב לי.