מספרת הסיפורים

תהנו:P

פרק 2:

נשארתי לעמוד עם דמעות בעינים. בחברה הכי טובה היתה לי מתחילת השנה. כבר לא חברה שלי.

היא שונאת אותי.

מגיע לי.

לא הייתי צריכה לעשות את זה.

במשך כל היום ניסיתי לדבר עם שרון, אבל היא רק הסתכלה עלי במבט קר והפנתה לי גב.

כשחזרתי הביתה הלכתי ממש מהר ולא חיכיתי לרועי. בבוקר יצאתי מוקדם כדי לא לפגוש אותו. אני באמת לא יודעת למה לא רציתי לפגוש אותו, אבל פשוט לא רציתי.

בסוף השעה האחרונה, שוב יצאתי מהר מהבצפר והלכתי מהר הביתה. אבל כשהגעתי לתחנת אוטובוס ליד הבית שלי, הוא ישב שם וחיכה.

כשראיתי אותו פשוט ניסיתי ללכת מהר ולא להסתכל לו בעינים.

"מה קורה איתך? למה את כועסת עלי?" הוא שאל אותי.

הסתכלתי עליו כיאלו אני לא יודעת על מה הוא מדבר, אבל הוא לא קנה את זה.

" אני יודע שקרה משהו, אני פשוט לא יודע מה. תסבירי לי בבקשה" היה לו משהו מתחנן בקול.

התישבתי לידו. "זה לא שקרה שמהו מסיום, פשוט הבנתי שאני פוגעת בחברה טובה בחברות הזאת שלנו ואני לא רוצה שזה יקרה, אז אני באמת חושבת שעדיף שנתרחק."הסתכלתי על הנעלים שלי. לא העזתי להסתכל לו בעיינים.

"זאת שרון, נכון?"הוא שאל

לא עניתי

"תראי, אני הסברתי לה כבר מזמן שזה לא עובד ביננו"

עדין שתקתי

"אם היא עושה סצנות כאלו, זה לא מעניין אותי, אני כבר לא שם עליה. אני כבר המשכתי הלאה, עכשיו גם תורה. אל תתני לזה לפגוע בך"

" אני לא יודעת, אני באמת לא רוצה לפגוע בה יותר" אמרתי, קמתי והלכתי.

"ליאת חכי שניה!" הוא צעק

הסתובבתי.

הוא ניגש אלי ונתן לי נשיקה.

זזתי אחורה, הסתובבתי והלכתי הביתה.

יום אחרי זה שלחתי פתק לשרון, ששוב לא ישבה לידי.

'שרון, אתמול אמרתי לרועי שאני לא רוצה שום קשר איתו, כי אם זה פוגע בחברה, זה לא שווה את זה כי החברות שלנו שווה הרבה יותר מכל אחד בעולם הזה (לפחות בשבילי). לא ידעתי שזה יפגע בך ככה. אני באמת מצטערת. אני ממש מקווה שתוכלי לסלוח לי אי פעם. אוהבת-ליאת-'

כששרון קיבלה את הפתק היא הסתכלה עלי למשך כמה שניות, הסתכלה על הפלאפון, והכניסה את הפתק לקלמר.

זה כבר היה סוף השיעור השני, היא לחשה משהו לזאת שישבה לידה והמשיכה להעתיק מהלוח.

הנחתי את הראש על השולחן. הייתי על סף דמעות. למה זה היה צריך לקרות? כ"כ אהבתי את שרון. ועכשיו היא שונאת אותי.

היה צלצול.

המשכתי להיות עם הראש על השולחן, פתאום הרגשתי ידעל הגב. הרמתי את העיינים וראיתי לידי את שרון. ניגבתי את הדמעה מהעינים. היא חיבקה אותי. הייתי כ"כ מאושרת.

יצאנו החוצה.

"אתמול בערב רועי שלח לי SMS" היא הסבירה אחרי שהיא ראתה את הפרצוף המבולבל והשואל שלי.

"הוא אמר לי שדיברת איתו והסברת לו שאם זה פוגע בי את לא רוצה להיות איתו" היא המשיכה

הורדתי את המבט לרצפה.

"והוא אמר לי שבעקבות מה שאמרת לו הוא הבין שהוא מאוד חשוב לי ו.." היה לה חיוך קטן ושובב על הפנים.

"ו מה??" שאלתי.

"והוא שאל אם אני רוצה שנחזור" היה לה כבר חיוך ממש גדול על הפנים.

הרגשתי צביטה בלב. ככה הוא ממשיך הלאה? אחרישהוא התחנן שנישאר ביחד? אבל אם זה מה שעושה אותה מאושרת...

"ו... הסכמת?" שאלתי בגמגום.

"ברור!" היא צהלה

"איזה יופי" אילצתי את עצמי לחיך.

היא נתנה לי חיבוק גדול אומרה שהכל בזכותי.

ככה הם היו כמו זוג יונים במשך שבוע וחצי בערך...

יום אחד כשחזרתי הביתה (אגב, כבר לא הלכנו ביחד הביתה) שמעתי את הקול שלו בתחנת אוטובוס. הסתתרתי מאחורי אחד השיחים הגדולים.

"אחי, אני אומר לך, זה גאוני, היא דפקה אותי חזק, אז אני אדפוק אותה בחזרה. ככה אני, נקמן." הוא אמר

" אתה לא חושב שאתה טיפה נסחף? זה מה שהיא מרגישה, אתה לא יכול להאשים אותה" אמר קול אחר

לא הבנתי על מה הם מדברים

"זה לא עמניין אותי, היא תראה מה זה להתעסק איתי." הוא אמר.

"ומה אתה מתכוון לעשות?"שאל הקול השני

"אמרתי לה שאני רוצה לחזור נכון? אז עוד כמה ימים כשהיא כבר ממש תתאהב בי לחלוטין, אני הולך לאספת שכבה השבועים והגיד שיש לי הודעה, ואז אני אזרוק אותה, מול כל השכבה. היא לא תראה את הפרצוף שלה יותר בבצפר הזה"הוא אמר ויכולתי לשמוע שהוא מחייך חיוך שטני קטן.

"אחי, אני ממש נסחף, תרגיע, זה יותר מידי" אמר הקול השני

"אני יודע מה אני עושה" הוא אמר

האוטובוס הגיע, הם עלו עליו והוא נסע.

כשהאוטובוס נעלם מעבר לפינה, יש התקשרתי לשרון.

"הלו" היא ענתה

"שרון, אני באה אליך עוד 10 ד', תישארי בבית" אמרתי מהר בזמן שהלכתי בטיל לכיוון הבית שלה

"אמ.. טוב... נראה אותך" היא ענתה

ניתקתי.

הלכתי כ"כ מהר, כמעט רצתי.

הגעתי לבית שלה.

דפקתי כ"כ חזק על הדלת, כמעט שברתי אותה. היא פתחה את הדלת.

"מה קרה? את נורמאלית??" היא שאלה

"לא. בואי." משכתי אותה ביד למעלה, לחדר שלה.

הושבתי אותה על המיטה.

"תקשיבי, זה רציני. היום כשהלכתי הביתה ראיתי את רועי וחבר שלו בתחנה, ואז שמעתי אותם מדברים" דיברתי ממש מהר

"נו ו?" היא שאלה

"והוא אמר לחבר שלו שהוא הולך לתהנקם בך אוו משהו בסגנון, שאת דפקת אותו ועכשיו הוא ידפוק אותך"

"על מה לעזאזל את מדברת?" היא שאלה

"הוא אמר שהוא הולך להיות איתך עוד יום יומיים ואז אחרי שתתאהבי בו לגמרי הוא יזרוק אותך באספת שכבה מול כולם" אמרתי לה

היא לה מבט מזועזע בעינים

לא היה לי מה להגיד לה

"את רצינית????" היא שאלה, היא הייתה על סף בכי.

עדין לא עניתי לה.

היא ניגבה את הדמעות מהעיינים.

"זה לא הולך להגמר ככה" היא אמרה ברצינות.

"מה את מתכוונת לעשות?" שאלתי

"את תראי. מתי האספית שכבה?" היא שאלה בזמן שהיא מחשבת משהו במוחה.

"עוד יומיים"עניתי, עדין לא הנתי על מה היא מדברת

"אוקי, אני רמיכה עזרה במשהו, צריך דפים, דבק, את המצלמה שלי, וסורק, יש לך סורק נכון?" היא שאלה

"כן"

"מעולה, חכי פה שניה אני לוקחת כמה דברים והולכים"

על מה לעזאזל היא מדברת? שאלתי את עצמי.

יווו איזה סרטים.

היא חזרה עם תיק גב מפוצץ ומשכה אותי מהר לכיוון הבית שלי

כשהגענו שאלתי אותה

"אתה מוכנה להסביר לי מה קורה פה?"

"לא" היא ענתה בזריזות

חיברה את המצלמה למחשב שמה דפים במדפסת והתחילה לתקתק על המחשב.

ידעתי שהיא אל הולכת לגלות יל מה היא עושה אז פשוט הלכתי להביא לנו קצת אוכל ושתיה

כשחזרתי המדפסת שיקשקה שרעש של הדפסה.

היא משכה משם את הדף

"זהו" היא אמרה והגישה לי את הדף.

הסתכלתי על הדף, על שרון ושוב על הדף.

"מה את מתכוונת לעשות עם זה?" שאלתי בחשש

"לחלק את זה בכל השכבה מחר, נראה אותו מנסה להתנקם בי" היא אמרה

"את לא חושבת שזה קצת מרושע?.." שאלתי

"אני מרושעת?! אני?1 אם כבר הוא!" היא צעקה.

יום למחרת הגעתי מוקדם, וראיתי את הדפים האלו מפוזרים בכל השכבה. נכנסתי לכיתה אבל הכיסא של שרון היא העין הפוך, איך היא חילקה את זה בלי שהיא הגיעה בכלל לבצפר?

השכבה התחילה להתמלא. כולם התחילו לצחוק למראה הדפים.

פתאום ראיתי את רועי עובר, היה לו דף מקומט ביד ומבט כוסע ובו זמן גם קצת עצוב ומפוחד.

הבטתי בו ומיד הסטתי את המבט.

עד כאן, יוספה.