אני שמחה שלא ראיתי אותו בסוף. בסופשבוע.
אם אני נעשית להיות מדוכאת רק כשאני שומעת את השם שלו, אז לראות אותו?
אני לא חושבת שאני מוכנה לזה. לא החלק שבי שעדיין חושב עליו ורוצה אותו בחזרה.
היה לי חלום עליו אפילו, לפני איזה יומיים. מוזר קצת, אני כבר לא זוכרת על מה הוא בכלל.
אבל אני זוכרת אותו.
זה מצחיק, מצד אחד אני מרגישה שאני בסדר, עבר חודש. אני אמורה להיות בסדר. ואני באמת בסדר, לחלק מהזמן.
ואז מישהו מזכיר את השם שלו, או אומר משהו עליו, או שפשוט ערב, או לילה ואני נזכרת בו.
ואז אני מתחילה להיות עצובה, ומרגישה פשוט ריק מטורף כזה.
אני גם מרגישה מאוד מלודרמטית.
כאילו בסדר, היה לך חבר שנה, אהבת אותו שכבת איתו, היה טוב ויפה, ונגמר.
די , זה אמור פשוט לעבור וזהו.
אפילו נראה לי שיש מישהו אחר שאני מחבבת.
הוא ממש לא מסוג הבנים שיחבבו אותי, הוא מסוג הבנים שאני אחבב, מרחוק כנראה, חוץ מזה בטח יש לו חברה, או תהיה לו הרבה לפני שיקרה משהו בינינו.
אבל הוא פשוט שם, ברקע.
וברגע שעצוב לי, או יש חושך ואני נזכרת שלמרות הכל אני עדיין לבד, ואין לי למה לצפות לחופשים, כי הוא לא יהיה שם כשאני אחזור הבייתה, או למי להתקשר בערב כשמשעמם לי, או למי לשלוח הודעות מתמרמרות כשאני עושה תורנויות.
כמה ימים אחרי שנפרדנו רק המחשבה הזאת גרמה לי לבכות.
עכשיו אני בסדר.
אני לא בוכה אפילו, אני חושבת שאיבדתי כל רגש. כאילו אני כבר מעדיפה להרגיש רע, טוב לא באמת, אבל להרגיש כלום זה לא כייף.
גם לפתח קראשים על אנשים שאני בקושי מכירה רק כי משעמם לי, מה שיוביל בסוף למשהו רע על בטוח, זה גם לא טוב.
אז לא באמת נראה לי שכל הבלוג הזה יהיה מוקדש להתבכיינות על האקס שלי, ועל זה שאני אפילו לא יכולה להחליט אם אני רוצה אותו בחזרה, או סתם צריכה לשכב איתו עוד פעם אחת כדי לסגור מעגל וזהו. או בכלל לשכוח ממנו לחלוטין עד שאני אראה אותו עם מישהי אחרת או משהו כזה.
אה.
טוב זהו להפעם.
בטח אפחד לא קורא.
אבל בתכלס.
כל הזין.
נ.ב.:
זה די מוזר, אני מרגישה פרנואידית כל כך, שאני מנסה לשנות את דרך הכתיבה הרגילה שלי.
רק כדי שבמקרה מישהו שמכיר אותי ייכנס ולא יגלה שזאת אני.
=|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
