אני זקוק לפריקות האלה מדי פעם, מה לעשות, ככה אני.

עד היום חייתי בשביל אחרים, תמיד חשבתי מה הם יגידו בשפעה לכל מעשה שלי, מה הם יחשבו, מה יקרה, השלכות.

אנשים לאט לאט נעלמים, כל אחד נפתח לחיים משלו, ממשיך באיזהשהוא מובן, ידעתי שזה יגיע, פשוט אני לא מצליח להגיע לזה.

תחושת הסיפוק נטשה אותי, כל דבר שאני עושה לא מספק אותי, כי תמיד שהשוואה לכל דבר שאני עושה אני יודע שהם יחשבו דברים לא טובים.

הרי תמיד צריך לרצות אותם לא? הם תמיד שם בשבילי.

זה העניין. שלא.

כבר הרבה זמן שאני חשוב ככה, ועדיין, פשוט אין לי את האומץ ללכת ולהגיד להם את כל מה שאני חושב, זה דברים שעדיף שאף אחד לא ישמע אי פעם. כי אם ישמעו. אני אהיה לבד, וזה הכי נורא.

מה שמחזיק אותי כאן זה החברים שלי, הם שומרים אותי בחיים, בלעדיהם, אני ימות, זה לא שאני לא אהיה כלום, עדיין יהיה לי מה לעשות פחות או יותר, לאן לשאוף ולהגיע, פשוט. יהיה לי משעמם. תחושת הסיפוק שנטשה אותי.

אני רוצה להיות מסופק, לדעת שעשיתי משהו על הצד הכי טוב, שאני יותר טוב בו מכולם, זה יספק אותי.

אני יודע שהוא מנגן יותר טוב ממני, הוא ספורטאי יותר טוב ממני, לו הולך עם בנות הרבה יותר טוב ממני, הוא יותר מצחיק ממני, אותו אוהבים יותר ממני, למה אף פעם אני לא הכי טוב במשהו?

בחיים לא הייתי באמת הכי טוב, הראשון, אני פחדן. תמיד אני חושב קדימה, על השלכות, על דברים שיגידו. למה לעזעזל אכפת לי כל כך ממה שיחשבו? אני אדון לגורלי.

כבר הרבה זמן אני אומר לעצמי שאני צריך להספיק לחשוב על זה, על מה שיחשבו, אני רואה איך חברים שלי עושים דברים שאני תכננתי לפני חצי שנה לעשות והייתי בטוח שאהפוך לבדיחת החברים, הם עשוים את זה, ומצליחים, ואף אחד לא צוחק. אני יודע שעליי היו צוחקים.

אני לא מוכן לחזור למצב הזה. למקרה, זה היום שהכי זכור אצלי בחיים. אז שלשניה הרגשתי, שאני לבד, שכל מי שסמכתי עליו נגדי, זאת לא הרגשה טובה, אני לא רוצה לחזור אליה.

הגיע הזמן לעשות חשבון נפש, כבר שנתיים בערך שלא ישבתי וחשבתי על המעשים הגדולים והכללים שלי, אני טועה. עשיתי הרבה טעויות. רבתי עם אנשים בגלל שהייתי בטוח שלאנשים אחרים, יותר חשובים, זה יעשה טוב. זאת הייתה הטעות שלי, צריך גם להתמקד באינטרסים שלי, מדי פעם, אף פעם לא עשיתי את זה באמת.

רבתי עם אנשים, חלקם היו האנשים הכי משמעותיים שהכרתי בחיי, כל כך אהבתי אותם, אני לא יודע למה עשיתי את זה.

אני כ"כ רוצה לחזור למצב שהיה איתם פעם, היה לי כל כך כיף. למרות שתמיד באו המחשבות של מה יגידו? מה יקרה אם אני אלך אליה עכשיו. או אליה? או אליה? או אליו?

ואז רבתי איתם, בשביל שהמחשבות לא יגיעו, הם קשות לי. אני לא אוהב אותן.

אי אפשר לקרוא לזה אפילו ריב, פשוט ניתקתי קשר מיידית, כי היה לי קשה.

הלוואי והייתי יכול לחזור להיות במצב הזה איתם.

החזרתי אותו למקום. שמתי את מה שהיא נתנה לי בזמנו, בשביל לזכור שאני אדון לעצמי, ואני צריך לשרת את האינטרסים שלי, לא בלבד כי זאת טעות. אלה גם את של אחרים אבל גם את שלי, ושלי בעדיפות ראשונה, מה שאף פעם לא היה. שמתי אותו שם לזכר מה שהיה, שאני לא אשכח אף פעם איך התנהגתי. אפס. הוא לא ירד משם, לא מעניין אותי מה יגידו עליו, רק בשביל שזה לא יחזור לפעם.

אני אדון לגורלי, ואני קובע מה יהיה כאן. לא אף אחד אחר.

מהיום יהיה יותר טוב. אני מבטיח.

אני שונא אותו.

כוס אמא שלו.

מה הוא חושב שהוא יודע?! הפלוץ הזה עם החצ'קונים בסנטר?!

אני יכול להרוג אותו שהוא עושה את הקטע "שירה" שלו וחושב שהקול שלו משהו מדהים.. שר כמו איזה אידיוט עם זיופים לא נורמלים.

ואז חושב שהוא עושה איזה פוזה על נקבה או משהו. שגם ככה הוא מכוער אז מה העניין בזה בכלל?? גם ככה אם כל מישהי שהוא ניסה להיות איתה הוא נדחה תוך שבוע מקס'.

חושב שהוא יכול להגיד לי משהו הטמבל הזה.

והחבר שלו, גם כן חבר. כל היום מלכלך מאחורי גב של כל בן אדם שני, עלאק בןאדם זה מה שיש לי להגיד עליו. חולרה.

הסתובבתי עם "כולם" היום, הזנחתי את הבסיס קצת אפשר לומר, אבל חזרתי לשם.. בשביל לראות שהכל בסדר. והכל באמת בסדר.. אבל זה משגע אותי, הפילוג הזה שנוצר.. אנשים רוצים לראות פרצופים חדשים, ואני לא מאשים אותם אני גם בעד.. אני צריך למצוא את הפרצופים החדשים האלה לזמן הקרוב. עד שימאס לי מהם ואני אחזור לבסיס, כמו שאני תמיד עושה.. כי ככה אני.. נמאס לי מאנשים מהר.. מאוד אפילו. הרבה פעמים אנשים אמרו לי את זה, האנשים הקרובים שאיתם שומרים על קשר "בסיס" אפשר לקרוא להם. הם חברים טובים ברובם, חוץ מכמה בני זונות.

הרבה אנשים השארתי מאחורה בתקופות האחרונות, אני סגור בתוך עצמי, מחפש מקום להוציא את הכל.. אין לי כבר את המישי הזאת שאני אוכל לדבר איתה עד השעות הקטנות על כל דבר רע או טוב שעבר עליי, זה עבר ממזמן, היא נהייתה מעצבנת, אני לא שונא אותה. אבל בכל זאת, זה לא רק אני מזניח.

אני צריך דחוף למצוא מישי לספר לה הכל, רק על בנות כאלה אפשר לסמוך, אני אומר לך אי אפשר לסמוך על חצי מהאנשים שאני מכיר, אני מכיר אותם מגיל 4-6. אני יודע מה קורה לכל דבר שאני אגיד.

חולרות. באמת. זה הרבה ממה שיש לי להגיד עליהם, אין לי בעיה להעביר איתם ערב, אפילו חודשים! אבל לפעמים, באמת שבא לי להרוג כמה מהם, פשוט להרוג אותם. אותו. אותו. אותו. מה הם תופסים מעצמם? כל העולם חושב שהם אנשים לא נורמליים. אני יודע, הם חברים שלי. אפשר להגיד אפילו הכי טובים. אבל מה שקורה בזמן האחרון עובר את הגבול. מעניין מתי הכל יתפוצץ. וכזה יקרה, אני אדע למי ללכת.

כי יש את האנשים האחרים, אולי הם לא הבסיס. אבל הם אנשים טובים, אולי אני לא יכול להעביר איתם חודשים, אבל כמה לילות זה נהדר, אולי אני לא יכול לספר להם כל דבר שאני רוצה, אבל מה שאני אספר אני יודע שלא יצא לשום מקום אם אני אבקש, אולי הם יותר טובים ממני בכמה דברים, אבל הם לא ידברו על זה כל יום ולילה ויום ולילה אפשרי, אולי הם קצת רחוקים וקצת פחות מצחיקים, אבל איתם אפשר להתנהג איך שרוצים. אין לי בעיה איתם, אף פעם לא הייתה לי. אני אפילו ממש אוהב אותם.  הבעיה שלכל דבר יש גבול, ולא תמיד יש לי כוח, נכנסתי ל"בסיס" שלהם, אני יודע את זה. אפילו בטוח ב100%. וזה לא טוב, כי אין לי תמיד כוח ללכת לשם, בכל זאת. הבסיס שלי נמצא במקום אחר.

אני צריך חברה, כמה אני חושב על זה בזמן האחרון, אפילו חשבתי על מועמדות, אני כזה אפס. אין לי אומץ לעשות כלום עם זה. היה לי מצב עם חצי מהבנות שאני מכיר בערך, פשוט לא ידעתי לנצל את זה, אמרו לי את זה גם. אני באמת אפס. תמיד מוצא תירוצים, קשה לרצות אותי, לגרום לאנשים שאני אסמוך עליהם באמת. אני תמיד סומך על אנשים, עד שהם מוכחים שאני לא אוכל יותר, אני באמת צריך מישהי. שאני אוכל לסמוך עליה באמת, לא אחת שאני מנסה להכיר במיוחד בשביל זה, אחת כזאת שזה יבוא מהיכרות ישנה, שאני סומך עליה, ומדבר איתה עד השעות הקטנות. לא פעם אחת ראיתי קשר כזה מחזיק המון זמן, הם קשרים טובים, יש להם בסיס. איתן אפילו. הבעיה שכל אחת שאני במצב כזה איתה, פשוט אני בררן, אני אפס. אין מה לעשות. אני לא משתנה בהתאם לסביבה, ככה אני, החברים שלי כמוני, ויצרנו חבורה מוזרה כזאת, שכל אחד עושה מה שהוא רוצה. נראה לי שבגלל זה עכשיו אנחנו מתחילים להתפרק. אתם יודעים, לאט לאט, כל דבר בזמנו, אבל זה מגיע. ובצעדי ענק.