זה שוב קורה... כבר לא עליז כמו פעם (לא לא הומו) לא שמח, כול הזמן עצוב נמצא בדיכאון, עייף לא נחמד. אני לא רוצה להיות פה... אני רוצה להיות שמח שוב לצחוק, אני רוצה אותה רק אותה אני לא יודע מה הולך, אני שונא להיות במצב הזה... אני כולה ילד, מה צבא נתקע ככה?! לא. ת'אמת לא אכפת לי צבא... רק עוד זמן לחשוב במילא לא עושים שמה כלום... אבל למה? מה עשיתי רע?... למה אני ככה? למה אני מרגיש כאילו אני רוצה פשוט למות להעלם, לא להיות פה יותר. אולי זה בגללה? אבל היא עושה לי רק טוב, כול פעם שאני רואה אותה אני מרגיש הכי טוב בעולם =\ אין הסבר מדויק, אבל זאת אהבה אני מרגיש את זה באופק... אני מרגיש שהיא האחת, אני בטוח בזה.
אבל אני רוצה להיות שמח אני רוצה לצחוק. זה שאני מחייך כשחברים שלי איתי זה חיוך מזוייף שאני צוחק איתם זה לא בגלל שאני שמח זה משו אחר שגורם לי להיות ככה... אבל כול השאלות זה פשוט למה... למה להיות כזה אם אפשר להיות אחר אבל אני תמיד בוחר בדרך הקשה... ללכת ראש בראש. ככה אני... למה אני בכלל כותב פה שאני רוצה למות?! אין לי מושג זה מין מקום מחסה שכזה... לשתף את המעט שבאמת קוראים פה...
אני לא רוצה להיות ככה. אני לא יודע מה אני רוצה אבל מה שאני רוצה אותו אז שיהיה עכשיו =\ אולי זה בגלל שלקחו לי את האופנוע? שאין לי איך לצאת מפה כשצריך בלי להגיד לאף אחד? פשוט לקחת ולסוע? אין לי מושג אבל אני פשוט רוצה שמשו יקרה...
אני לא מחפש אקשן אני לא מחפש כלום, אני רק מחפש את הדרך שבה היא באמת תיהייה מרוצה?
איך אפשר לשאול כול כך הרבה שאלות שאין עליהן מענה... או שאני צריך למצוא את התשובות לבד?
אני צריך קפה, קפה חם... אני קופא מקור אבל אני לא חולה, לכולם חם ולי פשוט קר, קפוא, קר כמו גופה. אני רוצה להרגיש אותה מחבקת אותי מגנה עלי מפני הקור העז שתוקף אותי. לצעוק הצילו יעזור?! אף אחד במילא לא יקשיב.. איך הגעתי למצב הזה שאפילו עם החבר הכי טוב שלי אני לא מדבר... פשוט אומר "יאללה מתקפלים ולא עושים שומדבר יותר" זה פשוט לא אני. זה מישהו אחר בתוכי... החלק המבוגר בתוכי. זאת פשוט התבגרות? ככה זה באמת נראה? פשוט לעזוב הכול ולברוח לכמה ימים? לא חבל? אני רוצה להיות עם כולם, נראה לי...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
