אני מרגישה צורך לכתוב פה, כי אני לא אראה אותו יותר...
אני מרגישה צורך לבכות, כי הוא עזב אותי...
אני מרגישה צורך לכעוס, כי הוא לא נפרד ממני...
אני מרגישה צורך להתגעגע, כי הוא לא איתי עכשיו.
אוקיי אז הוא עזב... אני לא יודעת בדיוק באיזהש עה אבל הוא עזב היום, התחושה של הרייקנות העצומה נותנת לי מין ביטחון לשמוח, אני חושבת שזה אמור להיות ההפך, אבל אני רק יותר שמחה ושמחה.
אני כבר יותר מ3 דקות יושבת מול המחשב וחושבת, מה להוסיף, מה לרשום...
אני מרגישה רייקנות, חשבתם פעם על המילה הזאת "רייקנות"?!
זה כאילו הוציאו את הכל ממך, נשארת ריק.
במקרה שלו, הוא נתן לי להתאהב בו, אחרי באמת כלכך הרבה זמן הרגשתי מאוהבת וחשבתי שאולי זה יהיה מה שיגרום לי ביטחון, מה שיגרום לי לצחוק בלי סיבה, מה שיגרום לי להיות מאושרת כי יש לי אותו, אבל עוד לפני שהוא טס , אני הרגשתי כאילו הוא לקח הכל ממני.
אני בטוחה שאני ימשיך להתסכל על בנים, ולהגיד שאני דלוקה, אבל אני לא בטוחה בקשר לאהוב.
נגמרה לי האהבה, נמאס לי ממנה.
לא משנה שהוא עזב, לא משנה שהוא הותיר אחריו כלכך הרבה געגוע שאני לא בטוחה שהסתיים, אבל הוא השאיר אותי מאוהבת ועם הרבה סימני שאלה, יותר מדיי סימני שאלה.
אני לא חושבת שאני יכולה לאהוב מישהו.
אני לא רוצה את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
