ואם לא הייתי בטוחה עד עכשיו. מהיום יש בסיס לטענות שלי.
הלב נצבט כל פעם מחדש לגלות את אותו אוצר חבוי שדאגתי להסתיר הרבה מאוד זמן
אני זוכרת שקרעתי את כל העותקים שנותרו מהמפות המזדיינות
ודאגתי לשרוף את הצורות הקטנות שנוצרו מאותם ניירות מקוללים
ובכל זאת אני זוכה לביקור החודשי של אותו מדריך שדואג לכבות לי את הלב כל פעם מחדש
ונצבט לי כל פעם שאני רואה את העשן השחור שעולה מן הלהבה הדועכת
תמיד סלדתי מהרגלים. ביחוד כאשר הם מגונים וחסרי כל תועלת
ולמעשה כרגע אני חיה בסוג של הרגל ארוך מגונה וחסר תועלת
כך שאני מוצאת את עצמי יומיום סולדת מעצמי באופן קבוע ובלתי נמנע.
כבר כבד עלי לפתוח את אותו ספר מחזור ישן
ולהביט בתמונות המתקלפות בשחור לבן עם כתם הקפה בפינת הדף
ולרפרף שוב ושוב ושוב ושוב בלי יכולת לזכור איך הגעתי למצב הזה
לחפש איזה קורבן תמים שאני אוכל לזרוק לתוכו את כל האשמה
כשלמעשה אני יודעת זאת באופן ברור בצורה אכזרית, כואבת ומשפילה עד כלות
שהחיפוש הזה אחר אשמים הוא שמכניס אותי לאותן צרות ארורות
כשלמעשה אני במשך שבע-עשרה שנה, כל חודש, שבוע,
יום, שעה, דקה, כל שניה נמצאת כל כך קרוב לאדם הזה
ומביטה לו כל כך עמוק בעיניים עד שאני נבלעת בתוך הריק השחור שבתוכן
שלום לך. החיים מלאי אכזבות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
