באופן פורמלי הפסקתי להאמין באהבה.
ושוב בליל אמש מצאתי את עצמי יושבת בפאב השכונתי, בין הגולדסטאר, הארק וקריאות ה"לחיים" שנשמעות מכל עבר העפתי מבט חטוף כדי לראות איפה אנחנו עומדים, והופתעתי לגלות ששלחת הודעה.
כמובן שהתקווה הגדולה שעוררת בי הפכה בין רגע לאסון של ממש כשנוכחתי לדעת שאתה מעבר לפינה, ובכל זאת מסרב לפגוש אותי באותו תירוץ מלוכלך וישן, שכבר נמאס על כולנו.
הלוואי והייתי יודעת איך מתנתקים מכל מה שקשור אלייך. הלוואי והיה לי את הכוח והרצון להמשיך הלאה
אבל זה בחיים לא יכול להיות פשוט. אף פעם אני לא אוכל לחתוך את זה, לא משנה כמה מושפלת וטיפשה אני אצא, זה הכל חוזר וחוזר וחוזר בלי שום חידוש, בלי שום עניין .. אפילו הכיף שבדבר אבד כבר מזמן בדרך.
זה כי אני תקועה עם האמונה הדפוקה הזאת של ה"לוחמנות". כמו טיפשה אני נלחמת חזק במלחמה שהתוצאות שלה ידועות מראש, מלחמה עם עצמי.
אני נלחמת על משהו שאיבדתי כבר לפני 17 שנה. משהו שאני אפילו לא מאמינה בו.
ורק עם כמות מסחרית של אלכוהול בדם, אני מוצאת את האומץ להודות.
אני לא מאמינה באהבה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
