כזאת אני!?

איך הכול מוזר ומהר קרה..
בכלל לא התכוונתי לענות לך, ולא יודעת למה בסוף עניתי.
ולמה דווקא לך עניתי? ומה דווקא בך מצאתי?
מי חשב בכלל שמצחוק הכל יכול להיות כל כך רציתי.
והכול היה בהתחלה בקטע של צחוק, זרמו.. צחקנו...
ואז התחלנו לדבר יותר מיום ליום..
משיחות אין סופיות הפך לשיחות טלפון,
משיחות טלפון כבר נפגשנו..
היינו לא לבד עם חברות, היה הכול מוזר,
כאילו מרחיקים בניינו כאילו יש קיר בניינו.
זה הפריעה, בכלל לא דיברת רק הסתכלת עליי..
משהו הקסים אותי בך.. אולי המבט שלך שרק דרכו דיברת איתי.
ואיך אשכח את זה, תיום הזה?
אמרתי לך שהיום הבנות יהיו  בסביבה  ושאם תרצי תבואי לראות אותי,
כל כך חיכיתי לך שתבואי..
ואז היה לו ויכוח קטן...
כבר לא ציפיתי שתבואי..
פתאום אני רואה אותך מגיעה...כמה כוח יש לנוכחות שלך!
האופן בו את הולכת, הסגנון.
ואז איך שאת מרימה תעיניים, תמבט שלך.. ומסתכלת...
המבט הזה שאיתו את כבשת אותי, שבו את ממיסה אותי כל פעם מחדש.
והעיניים המדהימות והחודרות האלה..
האופן והסגנון הדיבור שלך.. הצורת הדיבור.
היחס שלך, הצורת והאופן הראיה שלך לכל דבר..
השפתיים.. אך.. השפתיים המושכות האלה.
כאילו הכול בפעם הראשונה,
הפרפרים בבטן, הפחד והאומץ לנשק אותך גם..
הנשיקה..
איך שנשקת אותי .. פחדתי לנשק אותך בחזרה ..
כאילו זה בפעם הראשונה אני מנשקת בחורה או יותר נכון אישה.
לא יודעתי איך להגיב או לעשות או פשוט מה להגיד.. אז פשוט שתקתי..
בתוכי הכול התהפך לי.. כולי פרפרים..
כאילו זו הנשיקה הראשונה שלי.
הרגשתי  זה בפעם הראשונה שאני מתאהבת, באישה...