כמעט בדיוק מאותה סיבה שהלכתי בפעם שעברה, רק יותר מחודדת. הפעם אולי לזמן קצת יותר ארוך.

הבלוג הזה הוא לא אני, לא משקף אותי ולא את מי שאני, אפילו לא את זה שאני רוצה שתראו.
הכול תמיד יוצא לי לא כמו שרציתי, קשה לי לקרוא פוסטים של עצמי אפילו יום אחרי שכתבתי אותם.

לא ככה אני רוצה שתראו אותי, גם מי שמכיר אותי וגם מי שלא.

גם העיצוב וגם הרשימות וגם הכול, זה לא בדיוק אני. אולי כי אפילו אני עוד לא יודע מה אני רוצה.

אם אני אכתוב איפשהו, זה יהיה במקום שמספיק בטוח לי בו ככה שאני אכתוב כמו שהייתי רוצה לכתוב.

הנה, תראו, אפילו בפוסט הזה אני לא אוהב את איך שאני כותב. קשה לי להוציא מעצמי דברים שאני אהיה מרוצה מהם...

בקיצור, אני זזתי. נראה כבר מה יהיה.

תשתדלו לא להתגעגע יותר מדי, קוראים בלתי נראים

אני כמעט בטוח שכמו תמיד, אני עוד אחזור על ארבע. נראה כבר מה יהיה.

משפט שמעלה אצלי הרבה מחשבות ותהיות, מתוך שיר של רג'ינה ספקטור אחת.
תמיד חשבתי שזה נורא פלצני לצטט משירים באנגלית, ואני עדיין חושב, עכשיו פשוט היה לי נורא קשה להתאפק.
לקחתי את המשפט הזה לכיוון קצת שונה ממחשבה טבעית, אני חושב.
כל החיים שלנו אנחנו מחפשים היגיון. ההיגיון אומר שאם נתנהג בצורה מסויימת, האחר יתנהג בצורה שנרצה. אבל האמת היא שאף אחד לא מבין אף פעם את ההיגיון הזה, לא באמת. תמיד יש בנו את התקווה שאם אנחנו נעשה משהו טוב, אז יאהבו אותנו יותר. מה לעשות שהעולם קצת יותר מסובך.
לכולנו יש פחדים, כולנו מקנאים, כולנו פתטים בתוכנו. השאלה היא רק באיזה מידה אנחנו מראים את זה. כמה אנחנו מרשים לעצמנו לחשוף בלי לפחד ממה שהאחר יגיד. כמה אנחנו מרשים לעצמינו לאהוב ולהראות את האהבה הזאת.
אם היינו מרעיפים את כל האהבה שלנו, את כל הפחדים והקנאה שלנו, אף אחד לא היה חבר של אף אחד. אף אחד לא היה אוהב אף אחד. אף אחד לא היה מסוגל להתמודד עם כל זה.
אז החיים הם לא שחור ולבן. גם אם ניתן את כל האהבה שיש לא בטוח שיאהבו אותנו חזרה. האמת היא שלרוב אפילו ההפך הוא הנכון.
זה יכול אולי להתפרש כצביעות בצורה שאני מציג את זה, אבל אני ממש לא חושב ככה. אני חושב שזה חלק מהאופי של האדם, כמה הוא מוכן לחשוף וכמה הוא בוחר להקצין ולהחצין את עצמו. לפעמים, גם כשאני מסתכל על מישהו וחושב לעצמי כמה הוא פתטי, יש לי גם איזושהי קנאה בו. קנאה שהוא יכול לעשות את זה בלי לחשוב יותר מדי על מה שיחשבו עליו בעקבות זה, מה שהרבה פעמים אין לי.
בקיצור - גם אם ננשק הרבה איפה שכואב, לא בטוח שזה יעזור. עם כמה שזה אכזרי ולא פייר, לא בטוח שזה היה יכול להתקיים אחרת, ועם כמה שלפעמים היינו רוצים שזה ישתנה, זה מה שעושה את החיים שלנו מעניינים.

קראתי לרגע את הפוסטים האופטימיים שלי, והיה לי קצת קשה להזדהות איתם. אני לא אוהב את הכתיבה שלי שם. אולי אני לא באמת מאמין במה שאני כותב שם.

אני כותב אותם ברגעים של היי, שאני מרגיש טוב עם עצמי. אבל הרבה ממה שאני כותב שם לא הכי נכון.

אני לא כל כך שלם עם עצמי כמו שאתם חושבים שאני.

אני לא כל כך מנסה לשנות כמו שאני מציג את עצמי כאן.

אני לא כל כך מכיר את כל היתרונות והחסרונות שלי.
אני לא כל כך מאמין בעצמי.

אני לא עד כדי כך אוהב את עצמי.

ואני בכלל לא עד כדי כך מעורר קנאה.

אני אוהב לדבר, אני אוהב לייעץ לאחרים, לבקר את ההתנהגות שלהם, להסתכל על עצמי ולהגיד כמה אני שונה וכמה יודע וכמה אני יותר חכם. אני אוהב להיות צודק. אוהב שחושבים שאני בטוח שאני צודק.
אבל אם תשאלו אותי אם אני באמת שמח? אם אני באמת מאושר? אם אני באמת מרגיש קרוב ליעד כמו שכתבתי כל כך בהתלהבות בפוסט שעבר? אני לא יודע מה אני אענה לכם, אבל קרוב לוודאי שזה יהיה רחוק מהמציאות.

די טוב לי בבצפר, למען האמת. כיף שם, כיף בכיתה, מורים טובים ומצחיקים, נורא מגוון גם. איכשהו בכל זאת הצלחתי להשתחל למקום של זה ששואלים אותו מה היה שיעורים, אני לא יודע עד כמה זה מזיק בשלב הזה.

על פני השטח, הכול לגמרי בסדר. רוב הזמן אני גם לגמרי בסדר. יש כמה דברים שאני אצטרך לפתור.