"מאמינים לה? כי אני, לא" שחף אמרה לנו בעוד שהלכנו ארבעתנו במסדרונות.

"מה יש לא להאמין?" שאל עמית, "מה יש לה לחפש כאן אם לא בגלל הסיבה שנתנה?"

"אני לא יודעת... אבל אתה יודע עמית, אנשים יכולים להיות לא כל-כך תמימים כפי שהם נראים" היא הסבירה

"אני לא מבין איזה סיבה יש לך כבר לחשוד בה, את מכירה אותה, מה היא כבר עלולה לעשות?" נדב צחק מעצם הפרנויות של שחף ואני טיפה התעצבנתי אפילו. "תפסיקי לחשוד בכל דמות שנייה שזזה, היא לא עשתה לך כלום!" אמרתי בנימת כעס מביטה ישר "עכשיו אם תרשו לי, אני הולכת."

"היא מוזרה..." שחף מלמלה לאחר שאן התרחקה מהם.

"אולי היא מוזרה, אבל מה שבטוח... גם את"

"מצחיק,"

"מאד אפילו."

אורון החל להרגיש את עצמו ומיד התעורר משנתו.

הוא הרגיש מוזר, החדר העלוב בבית-החולים השרה לו אווירה לא נעימה במיוחד למחייה, וכל מה שהוא רצה באותם רגעים היה פשוט לקום, לקחת את הרגליים שלו ולצאת משם. אך המציאות שוב הפצירה בו, הוא לא יכל למלא את רצונו ורק נאנח על משכבו כשמחשבות כאלו ואחרות עולות במוחו. לפתע ליבו רטט, והוא העיף את שערו מפניו בבהלה. הוא ניסה לפתוח את פיו, להשחיל מילה, לומר משהו, לזרוק אות, אך שום צליל לא בקע מפיו... לא קטן ולא גדול, פשוט שקט אחד גדול אשר שרר בחדר ותזוזות פיו של אורון אשר הוסיפו לשקט הגדול. הוא הרגיש הרגשה מוזרה, הוא היה מוטרד מאד ואף מבוהל... הייתכן שהוא איבד את קולו? ומה יעשה עכשיו? המחשבות הללו חלחלו בגופו והותירו אותו אבוד בתוכן, חסר-אונים ומותש.

נשענתי על הדלת לרווחה ולאט ירדתי על ברכיי נאנחת ופשוט עוזבת הכול לרגע, עוצמת עיניים, מתיישבת בישיבה מזרחית מוזרה שכזאת ופשוט מרימה את הידיים ומנסה להתרכז בעצמי ובמדיטציה שעשיתי באותם רגעים. נשמתי ושאפתי אוויר, ועוד פעם וכך הלאה. "להוציא אנרגיות שליליות החוצה," פקחתי את עיניי, מתרעננת מעלילתי כשלפתע זווית עיני תפסה מכתב זרוק על רצפת החדר קרוב לדלת. "מוזר..." מלמלתי "מי זה היה יכול להיות?" שאלתי את עצמי, פותחת בזריזות ידיים את המעטפה הלבנה ועוד שנייה נחנקת כשאני רואה את אותו הדף הלבן המוכר, עם הכתב הרגיל והכתיבה המעמיקה. הו... אלמוני יקר, דווקא עכשיו החלטת לנחות עליי? עכשיו, אחרי כל-כך הרבה זמן שלא שמעתי ממך ולא קיבלתי שום מכתב?, ואפילו אם לומר את האמת... שכחתי מכל זה? עכשיו, כשאני לא מבדילה בין טוב לרע? כשאני מבולבלת בצורה היסטרית וכל דבר קטן פוגע לליבי? דווקא עכשיו? אז החיפזון והסקרנות עלתה והצפייה לראות מה הפעם אלמוני היקר כתב עלו על גדותיהם, ואני כבר התחלתי לקרוא, מרותקת למכתב.

לפעמים צריך לדעת לקחת הכול במידה, לא להגזים אך גם לא להפחית. יש מקרים שאתה מרגיש שאתה עוד שנייה משתגע, מתחרפן וכל מה שבא לך הוא לקחת את הרגליים שלך ולהסתלק מכאן. להסתלק, פשוטו כמשמעו ללכת למקום אחר, שקט יותר, בלי בעיות, הגזמות וסתם כאבי ראש ולב מיותרים. הבעיה היחידה כאן היא שבבריחה לא נמצא הפתרון אלא רק ההכחשה של המציאות בעצם.

יש מקרים שאתה מרגיש שהלב שלך כואב מידי וזועק לעזרה, זועק למישהו שיבוא לרפא אותו ובעצם – אותך.

אך שהלב כואב הראש לא חושב...

ויש פעמים שפשוט פוגעים בך, פוגעים בך יותר מידי בלי להניד עפעף או סתם בלי לשים לב למצב.

את יודעת? אני צוחק על עצמי. הסיבה לכך היא שאני לא מכיר את עצמי כך. זה פשוט ההפך ממי שאני וממה שאת מכירה... או לפחות, מהתרשמות ראשונית. אני מייצג דמות כל-כך שונה ממי שאני באמת. עוטה מסכה ומתאים אותה על גבי... את יודעת? לאט המסכה נדבקת לפנים שלך ובאמת מתאימה אותך עליך, רק משנה אותך ומשפיעה עלייך – לטובה או לרעה, אתה בוחר.

ואת יודעת עוד משהו? משהו קטן, קטנטן ואחרון... אני בכלל לא יודע למה אני כותב לך מכתבים אנונימיים, ומספר לך את כל הדברים האלה שאני אפילו לא מכיר אותם בעצמי, אלא רק כשהיד זזה, והעט מתחיל לכתוב... הרעיונות צצים במוח והלב פשוט מכתיב לך אותם שורה בשורה, מילה במילה... אני לא יודע, או שבעצם, כן?

אני מצטערת, אני יודעת שאני לא עיקבית..
פשוט, הלימודים, הרבה דברים מסביב והרצון והלא רצון לכתוב פרק ולהתקדם עם העלילה.
אבל אני כן ממשיכה את הסיפור, לפחות לעצמי.
אני אוהבת את הכתיבה, אוהבת לכתוב ואחרי תקופה ארוכה שלא כתבתי התגעגעתי לזה.

התגיבו נא? ♥