ואת יודעת עוד משהו? משהו קטן, קטנטן ואחרון... אני בכלל לא יודע למה אני כותב לך מכתבים אנונימיים, ומספר לך את כל הדברים האלה שאני אפילו לא מכיר אותם בעצמי, אלא רק כשהיד זזה, והעט מתחיל לכתוב... הרעיונות צצים במוח והלב פשוט מכתיב לך אותם שורה בשורה, מילה במילה... אני לא יודע, או שבעצם, כן?

"שונים-אך עם זאת דומים"

פרק 45

עצמתי את עיניי והצמדתי את המכתב לגופי, נושמת נשימה ארוכה. הדברים שהוא כתב, המילים... הן, הן היו כל-כך נכונות להחריד. הן נגעו בי, הרגשתי פשוט כל-כך מותאמת למצב ואפילו עד כדי כך כאילו אני הייתי זאת שכתבה אותו. הסקרנות מחצה את ליבי, מי זה יכול להיות? כבר סיכמתי עם עצמי שחיי הפכו לטלנובלה מבלי שהספקתי לשים-לב או בכלל להסכים, אבל עד כדי כך?

"זה אני" שמעתי קול גברי מוכר מעברה של הדלת, הצצתי בעינית ונאנחתי, פתחתי את הדלת בעוד שהמכתב עדיין היה מוחזק בידי והתהלכתי אחורה, לעברה של המיטה. "רק אל תשגע אותי, טוב?" ביקשתי בשקט מבלי להרים מבט. צחוק של לעג השתחרר מפיו. "לא לשגע אותך?" הוא שאל בזלזול, ואני רק הרגשתי איך מבטו נעוץ בפניי ויותר מזה, הרגשתי איך אין לי כוח לעוד טלנובלה חדשה. "אני לא חושב שאוכל לשגע אותך יותר מששיגעת אותי בעצמך," הוא נאנח והתנועע באי-נוחות. "יש לי מלא צרות על הראש, וממש אין לי כוחות להתמודד איתן, בטח שבטח לא עכשיו," הודעתי לו מראש "אז תחסוך ממני את זה, ותלך... בבקשה" הרמתי מבטי אליו ועיניו התכולות חדרו הישר לתוך עיני. מיהרתי להסיט את מבטי ורק הצבעתי עם ידי על הדלת, בכוונה שילך. "לא, לא, לא, לא..." הוא החל למלמל, "את לא תעשי לי את זה!" הוא שאג לפתע והותיר אותי חסרת מילים, מה יש לו עכשיו גם כן?

"את בטח שואלת את עצמך מה יש לי, נכון?" הוא שאל ואני רק צחקתי בליבי, איך הוא ידע לקרוא את מחשבותיי? "אז אני אגיד לך מה פאקינג יש לי," הוא התעצבן, הבנתי את זה מטון דיבורו ומהמילים שיצאו לו מהפה... ידעתי שהוא הולך להטיח בפניי אמירות רבות, אז ניסיתי להתכונן לכך נפשית עד כמה שיכולתי, וניסיתי להישאר שלווה ורגועה כמובן, במידה האפשרית. "את כבר חודשים מסובבת אותי על האצבע, מבלי לשים-לב או מכוונת תחילה, אני יודע..." הוא גיחך, "את משגעת לי את השכל ואת הלב, ואת כל המערכות שנמצאות בגופי. את גרמת לי להשתנות, גרמת לי להיות סטיב אחר, אחר מהבחינה שהוא מאמין באהבה, שהוא כבר לא דופק וזורק, שהוא לא עושה שטויות ללא הרף ולא ממקד את חיו רק אחרי הנאות הסטוצים והשטויות." הוא התהלך הלוך ושוב, מחזיק את ראשו בעזרת ידיו "ואני לא מבין אותך. בחיי שאני לא מבין אותך!" הוא הגביר את קולו "את משחקת בשני בנים בו-זמנית, אחד מודע לכך והשני... השני רק התעורר הוא עוד לא מבין מה הולך כאן והוא לא יודע מה קורה איתך, איתי ועם כל השאר." הוא בלע את הרוק שנוצר בפיו, והמשיך: "לא מדובר כאן רק בשני בנים... מדובר כאן גם ברגשות, רגשות של בן-אדם שמשחקים בהן." הוא נעצר, נראה היה שהוא מבולבל ומוטרד במקצת ממשהו. לא ידעתי מה לומר, כמו שהוא הותיר אותי מקודם חסרת מילים, כך גם הוא הותיר אותי כעת. פשוט הבלגן שנוצר בראשי התחיל להסתדר במקום, והלב שלי כאב עליו, כל-כך. ובכל זאת, מילה לא יצאה מפי. "אני לא יודע מה אני עושה כאן בכלל, עומד מולך ושופך בפנייך את כל מה שאני מרגיש ואת הסלט פירות שבתוכי... אני לא יודע, או שבעצם, כן?" זה נגע לליבי, אין ספק בכלל. הרגשות שלי כלפיי סטיב היו עצומים, וככל שהוא המשיך לפרוק את כל אשר ליבו חפץ בו ולהטיח בפניי את האמירות הלא פשוטות בכלל האלו, הרגשות המשיכו להתעצם, והלב התרחב יותר ויותר. המילים האחרונות היו מוכרות לי, ואני ניסיתי להיזכר היכן שמעתי אותם קודם לכן. הוא מיקד את מבטו במכתב שהוחזק בידי, ואז... אז האסימון נפל. "הבנת, אני מניח?" הוא ספק שאל ספק אמר, "אני זה שכתבתי לך את כל המכתבים הללו, האלמוני שלך... סטיב, בכבודו ובעצמו" הוא לא האמין על עצמו שהוא כך חושף את עצמו בכל-כך הרבה מובנים, אבל בשבילה זה היה נראה לו המעט שהוא יכול לעשות. "ואו." נשמתי עמוקות, מנסה להסדיר את המחשבות שבמוחי... כמה נפל עליי כעת. "אז, מה רצית לומר לי בכל זה בדיוק?" שאלתי, מבולבלת מכך. "ולא, אל תבין אותי לא נכון. אני מצטערת על מה שגרמתי לך להרגיש וזה לא באמת כמו שזה נראה מהצד שלך אני מבטיחה לך ש...-" הוא חייך והתקרב, מתיישב על המיטה צמוד אליי... "המם... רציתי להגיד לך ש," הוא המהם, "ש... שאני אוהב אותך" הוא התקשה לבטא את המילים הללו כיוון שזה לא היה הוא. הוא הרגיש איך לאט המסכה שעטה עד כה הוסרה מעליו והוא נותר פגיע למטרה, מקווה שזאת לא הייתה טעות לשמה. הוא נגע בשפתותיה קלות, והתרחק.

האמת? אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי כבר. הרגשתי שאני בוגדת באורון מצד אחד, בוגדת בסטיב מצד שני, ובוגדת בעצמי, מהצד השלישי. הכול היה יותר מידי, ומה יקרה הלאה? אני לא חושבת. סטיב התוודה בפניי בכל-כך הרבה דברים וחשף את עצמו, הוריד את כל האגו שלו ופשוט בא והטיח בפניי הכול... הרגשתי את הערצתי אליו, והוא חימם לי את הלב, אהבתי את זה.