היא זכרה היטב את החדר בה שהתה גיל, והתקדמה אליו, בצעדים גדולים, כשהמחשבות תוקפות אותה, מתעתעות בה, והלב שלה נקרע, מכל הבחינות.
שחף הרגישה באותם הזמנים שהיא פשוט איבדה את הקלילות שאחזה בה, את השמחת-חיים ובעצם... את מי שהייתה בעבר.
היא השתנתה, היא יודעת. אם זה משחק לטובתה – את זה לא ידעה.
"שלום לך, ילדה!" היא מיהרה למחות את הדמעה שבצבצה מעינה וחייכה חיוך רחב, מנסה להעניק חום, אהבה ושמחה לילדה שכה התחברה אליה בעודה נכנסת אל החדר.
מבטה של גיל הוסט לעברה, אך חיוך? היא לא החזירה.
היא הייתה שרועה בהבעה ריקנית ומרירה.. מן חסרת-חיים שכזאת.
הדאגות כבר הציפו את שחף, עבר לא מעט זמן מן הפעם האחרונה שבה התראו... ובפעם ההיא, הרוח והאווירה הייתה טובה, והיה נראה לשחף שגיל קלטה עד כמה חמור המצב שהיא נמצאת, והיא רוצה לשנות אותו. אך כששחף בחנה כעת את גיל, מכף רגל ועד ראש, המצב לא הטיב לדעת. וגופה? גופה היה רזה כשלד, כפי שהיה אז, אם לא..יותר.

היא הפנתה את גבה אל שחף בצורה חדה. וזאת, "גילי..." קראה בשמה.

"את לא זוכרת אותי? שחף, בובה, שחף." קולה היה עדין ושקט "אני רוצה לעזור לך. באתי לבדוק לשלומך.. ולשלום ההבטחה שלנו" היא ניסתה, בפעם אחר פעם "למה את ככה? זה לא נעים לי, את יודעת מתוקה. אני באה אך ורק מכוונה טובה לעזור לך." אך הם כשלו בזה אחר זה.
"הֲיִי" היא סובבה בעדינות את ראשה, מנסה בשארית כוחותיה ליישר את גיל, "מה קרה לך?" המבטים נפגשו, והדמעות החלו להמטיר מעיניה של גיל, גורמות לשחף מועקה על הלב.

"בואי הנה," היא אספה אותה לחיבוק חם והילדה לא התנגדה, גיל החזיקה אותה כל-כך חזק ונראה היה שהיא הזדקקה לחיבוק הזה כל-כך.

"סיפרתי לה," הוא זרק לעמית, והוא הבין.

"הכול הכול?" שאל

"הכול הכול" חזר על דבריו סטיב

"ומה היה?" תהה, מבולבל. הוא ידע הרי שאן הקדישה את אהבתה לאורון ומצד שני ידע גם, שהתפתח סיפור בלתי מובן בין סטיב לבינה.

"אני יודע, כבר כלום לא מובן. היא לא מובנת, הסיפור בינינו לא מובן.. ואני בעצמי לא מובן. אתה מבין, השתנתי מא' עד ת'. אני כבר לא רואה את עצמי דופק וזורק, כבר לא רואה את עצמי עובר מבחורה לבחורה ובכלל... כשהבנות הללו מתקרבות אליי אני מנפנף אותן, לא יכול להסתכל עליהן. נשבע לך, לא יכול. וכל מה שאני חושב עליו זה רק עליה. עליה, עליה ועליה. מה נהיה איתי, בן-אדם?" סטיב היה מוטרד, הוא השתגע מהמחשבות והשתגע משגרת היום-יום הזאת. הוא ידע שקשה לו, וידע שהוא ימות אם המערכת יחסים בינו לבין אן תתפרק. אבל הוא ידע גם, שיש סיכוי גדול שזה יקרה. הרי עוד בן-אדם נמצא בסיפור, והבן-אדם הזה הוא אורון – שמולו, לא קל להתמודד... והוא גם לא ידע אם הוא רצה להתמודד.

"רדי למטה!" נשמעה פקודה רמה מעבר לקו, ואני גיחכתי.

מי הבן-אדם שייתן לי פקודות? בטח איזה אפס לשמו.

"ומה אם אני אגיד ש..לא בא לי?" התחכמתי, מצחקקת על הקו.
רוח טובה הציפה אותי, אולי זה בגלל אורון שעכשיו הוטב לו, אולי זה בגלל שסטיב השחצן והסנוב התברר כרומנטי לא קטן, או שאולי זה בכלל בגלל ש... נו, אין לי סיבה אחרת! תסתפקו בזה.
"נו, אן. אל תעשי לי את זה שוב, את לא מבינה כמה זה חשוב!" קולו היה מתחנן, ומוכר.. מוכר אף מאד.
כן! צעקתי לעצמי, זה איתי, נו ברור.. צדקתי, אפס לשמו.

"לך תבכה לאמא מאמי..." חייכתי חיוך מרושע לעצמי

"זאת את היחידה שמפסידה כאן, לא אני." הוא המשיך, רציני מתמיד. "תן לי לתקן אותך, איתי, כי אני סבורה שאתה היחיד שטעה כאן" התרסתי בו "ואתה הפסדת. ואני אגיד לך גם למה, הייתי בטוחה שאתה ידיד שלי, שאתה רוצה את הטוב בשבילי ושאתה באמת היית כאן בשבילי.. אבל מסתבר שטעיתי. מסתבר שאתה אפס לא קטן, שכל מה שחיכית לו היה..." ניסיתי להוציא את כל אשר ליבי חפץ בו, אך לא התאפשר לי כשהוא קטע אותי בשיא -  "אולי תתני לי לדבר? כי עד עכשיו לא ידעת כלום ואת עוד לא יודעת כלום!" הוא פצח בטון גבוה המשדר כל-כך הרבה בטחון עצמי. ואני נרתעתי, וכל מה שחשבתי לעצמי בלב היה "מה עכשיו אני לא יודעת?!"

מקווה שאהבתם...