היא זכרה היטב את החדר בה שהתה גיל, והתקדמה אליו, בצעדים גדולים, כשהמחשבות תוקפות אותה, מתעתעות בה, והלב שלה נקרע, מכל הבחינות.
שחף הרגישה באותם הזמנים שהיא פשוט איבדה את הקלילות שאחזה בה, את השמחת-חיים ובעצם... את מי שהייתה בעבר.
היא השתנתה, היא יודעת. אם זה משחק לטובתה – את זה לא ידעה.
"שלום לך, ילדה!" היא מיהרה למחות את הדמעה שבצבצה מעינה וחייכה חיוך רחב, מנסה להעניק חום, אהבה ושמחה לילדה שכה התחברה אליה בעודה נכנסת אל החדר.
מבטה של גיל הוסט לעברה, אך חיוך? היא לא החזירה.
היא הייתה שרועה בהבעה ריקנית ומרירה.. מן חסרת-חיים שכזאת.
הדאגות כבר הציפו את שחף, עבר לא מעט זמן מן הפעם האחרונה שבה התראו... ובפעם ההיא, הרוח והאווירה הייתה טובה, והיה נראה לשחף שגיל קלטה עד כמה חמור המצב שהיא נמצאת, והיא רוצה לשנות אותו. אך כששחף בחנה כעת את גיל, מכף רגל ועד ראש, המצב לא הטיב לדעת. וגופה? גופה היה רזה כשלד, כפי שהיה אז, אם לא..יותר.

היא הפנתה את גבה אל שחף בצורה חדה. וזאת, "גילי..." קראה בשמה.

"את לא זוכרת אותי? שחף, בובה, שחף." קולה היה עדין ושקט "אני רוצה לעזור לך. באתי לבדוק לשלומך.. ולשלום ההבטחה שלנו" היא ניסתה, בפעם אחר פעם "למה את ככה? זה לא נעים לי, את יודעת מתוקה. אני באה אך ורק מכוונה טובה לעזור לך." אך הם כשלו בזה אחר זה.
"הֲיִי" היא סובבה בעדינות את ראשה, מנסה בשארית כוחותיה ליישר את גיל, "מה קרה לך?" המבטים נפגשו, והדמעות החלו להמטיר מעיניה של גיל, גורמות לשחף מועקה על הלב.

"בואי הנה," היא אספה אותה לחיבוק חם והילדה לא התנגדה, גיל החזיקה אותה כל-כך חזק ונראה היה שהיא הזדקקה לחיבוק הזה כל-כך.

"סיפרתי לה," הוא זרק לעמית, והוא הבין.

"הכול הכול?" שאל

"הכול הכול" חזר על דבריו סטיב

"ומה היה?" תהה, מבולבל. הוא ידע הרי שאן הקדישה את אהבתה לאורון ומצד שני ידע גם, שהתפתח סיפור בלתי מובן בין סטיב לבינה.

"אני יודע, כבר כלום לא מובן. היא לא מובנת, הסיפור בינינו לא מובן.. ואני בעצמי לא מובן. אתה מבין, השתנתי מא' עד ת'. אני כבר לא רואה את עצמי דופק וזורק, כבר לא רואה את עצמי עובר מבחורה לבחורה ובכלל... כשהבנות הללו מתקרבות אליי אני מנפנף אותן, לא יכול להסתכל עליהן. נשבע לך, לא יכול. וכל מה שאני חושב עליו זה רק עליה. עליה, עליה ועליה. מה נהיה איתי, בן-אדם?" סטיב היה מוטרד, הוא השתגע מהמחשבות והשתגע משגרת היום-יום הזאת. הוא ידע שקשה לו, וידע שהוא ימות אם המערכת יחסים בינו לבין אן תתפרק. אבל הוא ידע גם, שיש סיכוי גדול שזה יקרה. הרי עוד בן-אדם נמצא בסיפור, והבן-אדם הזה הוא אורון – שמולו, לא קל להתמודד... והוא גם לא ידע אם הוא רצה להתמודד.

"רדי למטה!" נשמעה פקודה רמה מעבר לקו, ואני גיחכתי.

מי הבן-אדם שייתן לי פקודות? בטח איזה אפס לשמו.

"ומה אם אני אגיד ש..לא בא לי?" התחכמתי, מצחקקת על הקו.
רוח טובה הציפה אותי, אולי זה בגלל אורון שעכשיו הוטב לו, אולי זה בגלל שסטיב השחצן והסנוב התברר כרומנטי לא קטן, או שאולי זה בכלל בגלל ש... נו, אין לי סיבה אחרת! תסתפקו בזה.
"נו, אן. אל תעשי לי את זה שוב, את לא מבינה כמה זה חשוב!" קולו היה מתחנן, ומוכר.. מוכר אף מאד.
כן! צעקתי לעצמי, זה איתי, נו ברור.. צדקתי, אפס לשמו.

"לך תבכה לאמא מאמי..." חייכתי חיוך מרושע לעצמי

"זאת את היחידה שמפסידה כאן, לא אני." הוא המשיך, רציני מתמיד. "תן לי לתקן אותך, איתי, כי אני סבורה שאתה היחיד שטעה כאן" התרסתי בו "ואתה הפסדת. ואני אגיד לך גם למה, הייתי בטוחה שאתה ידיד שלי, שאתה רוצה את הטוב בשבילי ושאתה באמת היית כאן בשבילי.. אבל מסתבר שטעיתי. מסתבר שאתה אפס לא קטן, שכל מה שחיכית לו היה..." ניסיתי להוציא את כל אשר ליבי חפץ בו, אך לא התאפשר לי כשהוא קטע אותי בשיא -  "אולי תתני לי לדבר? כי עד עכשיו לא ידעת כלום ואת עוד לא יודעת כלום!" הוא פצח בטון גבוה המשדר כל-כך הרבה בטחון עצמי. ואני נרתעתי, וכל מה שחשבתי לעצמי בלב היה "מה עכשיו אני לא יודעת?!"

מקווה שאהבתם...

חוט מחשבותיו נקטע כאשר הוא ראה דמות נכנסת לחדר, גורמת לליבו לפעום במהרה ולקצב הפעימות לעלות מרוב ההתרגשות שכרסמה בו. ככל שהדמות התקרבה ההתרגשות שלו עלתה, והחיוך נסוך על פניו, גדול מתמיד. הוא ראה שהדמות קלטה שהוא ער, שהוא מביט בה ומחייך, שהוא מתרגש ולא מסיר ממנה מבט. אבל זה כלל לא עניין אותו, הוא רק רצה להרגיש אותה שוב, להיות בקרבתה, לדבר איתה. "ילדי היקר" הדמות מלמלה, בלחש, נשענת על דפנת הכיסא. סמוך למיטתו.

"זה נס. זה פשוט נס!" היא הסתכלה לשמיים ונישקה את ידיה, הוא הבין שהיא הודתה לה' על-כך שהוא הציל אותו, והוא הרגיש את האושר מתמלא בתוכו... טובה ההרגשה, שאנשים אוהבים אותך ודואגים לך.

"בוא אליי" היא התקרבה אליו, וכעבור כשנייה שניהם התחממו זה בזרועה של זאת.

זאת הייתה אמא שלו. האישה שהייתה הכי יקרה לו בעולם, האישה שבראה אותו, שהביאה אותו לעולם הזה, שגידלה והעניקה לו חיים ואהבה. הוא העריך אותה עד מאד.

"צר לי להפריע לרגע מרגש כמו זה," ד"ר אלוני הופיע מאחור.

הם התנתקו מחיבוקם והביטו בו, מחכים שיפצה את פיו.

ידיו היו תחומות בתוך כיסי מכנסיו והבעה רצינית נסוכה על פניו... "אבל על אורון לעבור כעת סט בדיקות שבתוצאתם הסופיות נדע מה קרה למיתרי קולו."

אורון שכב בשקט, מסוגר בתוך עצמו תוך כדי שהוא מאזין לדברי הרופא בקשב-רב. ואילו, אמו הרצינה "מה-זאת-אומרת מה קרה למיתרי קולו?" שאלה בחרדה הניכרת לעין.

ד"ר אלוני הופתע משאלתה, אך לא הותיר אותה חסרת תשובה ומיהר לענות "נכון לעכשיו, אורון לא יכול לדבר."

היא התרוממה מכיסאה ונלחמה בדמעות שאיימו לפרוץ, "לא יכול לדבר? אבל מה, ד"ר, זה לא הגיוני" היא סירבה להאמין, אך ניסתה לשמור על קור-רוח ככל הניתן.

"אני מצטער." הוא ענה, מסתובב ללכת.

"תגיד לי שזה לא נכון, תגיד לי!" היא התחננה, אך הוא לא הפנה אליה את ראשו, והדמעות התפרצו. יורדות להן ומטפטפות על הרצפה. והיא? היא לא יכלה להסתובב לבנה, להסתובב ולהביט שוב לתוך עיניו, לתוך עיניו הכול-כך טובות וחסרות-אונים, היא לא יכלה, פשוט לא יכלה. לא יכלה להביט בו לאחר ששמע אותה, את השיחה עצמה, לאחר שראה אותה מאבדת עשתונות, לאחר שראה אותה נשברת לנגד עיניו, נשברת ובוכה. לא, היא לא יכלה. "והיא הסתלקה מן החדר, בלי לחשוב פעמיים, בלי להעיף מבט לאחור, מבט אחרון על בנה, היא פשוט... פשוט לא יכלה"

דפיקה חזקה נשמעה מבעד לדלת.

שחף התרוממה ממיטתה וניגשה לפתוח את הדלת, והופתעה כאשר ראתה את קסם עומדת מולה.

"איזה הפתעה, תכנסי," שחף חייכה, מורה לקסם להיכנס וסגרה אחריה את הדלת.

קסם לא אמרה דבר, והתיישבה על הכיסא שהיה צמוד לשולחן.

"ובכן... במה זכיתי לביקור?"

"תעזרי לי, בבקשה." קסם נראתה אובדת עצות, ומיואשת לחלוטין. פניה היו נפולות ומצב רוחה היה ירוד, וכל זאת ניכר לעיניה של שחף לאחר כמחצית השנייה.

שחף לא שנאה את קסם, להיפך, היא דווקא חשבה עליה רק דברים טובים, והיא ידעה שקסם ילדה נפלאה... אך הציקה לה המחשבה שנדב אוהב אותה. זאת לא הייתה אשמתה של קסם בכלל...

"מה קרה ילדונת?" שחף נשענה על המיטה והסתכלה עליה.

"צרות של עשירים," היא גיחכה "לא סתם... במילה אחת : נדב"

והיא המשיכה לדבר, להסביר, לתאר, ושחף הרגישה איך הסכינים ננעצות בליבה, ומסתובבות ללא מנוס, לא מרחמות, ושוב, ושוב, וזה כואב. זה שורף, צורב בנשמה, אבל היא לא יכולה לעשות דבר.

היא צריכה לשבת, לשבת ולספוג הכול, ולנסות לעזור... הרי הוא לא אוהב אותה, נכון? אז למה שהיא לא תיתן למישהי אחרת להיות מאושרת? למישהי אחרת, מישהי כמו קסם, שהיא מקסימה, וטובת-לב, ונפלאה.. אבל היא לא יכלה. היא פשוט לא יכלה.

"טוב דיי!!" היא צעקה לפתע, מחזיקה את בטנה ונושמת נשימה ארוכה, עוצמת עיניה.

"מה דיי?" שאלה קסם בחוסר-הבנה.

"תפסיקי,בבקשה." היא התחננה, נושמת ושואפת, וכך הלאה.

"אני לא מבינה, אני הרגע סיפרתי לך שאני דוחה את נדב כשבעצם אני רוצה אותו, והוא רודף אחריי... וכל זה בגלל העבר שרודף אותי. ואני תקועה בתוך התסבוכת הזאת, וקשה לי לצאת ממנה. עזבי קשה, אני לא יודעת איך."

שחף הייתה על הגבול הדק בין לשנוא את קסם לבין לאהוב אותה.

היא הרגישה שהיא שמעה מספיק, והיא לא יכולה לעזור לה... היא לא יכולה לתת לה עצות, לא כל עוד זה בא על חשבונה.

"שחף?" קסם שברה את השתיקה שנוצרה, "מה קורה?" היא התקשתה להבין מה עובר על שחף, היא הייתה בטוחה ששחף תחזק אותה, תייעץ, תדבר, תעזור... אבל במקום זאת היא שתקה רק. שתקה, שתקה ושתקה. ואז התפרצה עליה. מה קורה לה? היא לא ידעה. היא לא ניחשה אפילו.

"את בטוחה שאת רוצה שאני אסביר לך מה קורה?" היא שאלה בכעס, אך הפעם היה תורה של קסם לשבת ולשתוק.

"אז אני אסביר לך מה קורה," היא התרוממה בשנית ממיטתה, מתהלכת הלוך ושוב בחדרה, "קורה..." היא החלה לומר,

"קורה...", "קורה..." היא מלמלה, מתקשה לזרוק את זה בפניה. לא יודעת אם זה הדבר הנכון לעשות, אך מצד שני, עד כמה היא יכולה לספוג הכול?

"קורה שמה?" קסם איבדה את סבלנותה, מביטה בשחף בכיליון-עיניים, מצפה לתשובה.

"קורה שאני לחוצה בגלל המבחן!" היא זרקה פתאום בלי לחשוב פעמיים, מתפלאת מהתשובה שיצאה מפיה. מבחן?

"מבחן?" קסם גיחכה "נו, את רצינית?"

"כן, נו, זה מבחן ממש חשוב עבורי..." שחף המשיכה, לתרץ, לשקר.. ובעיקר, לספוג הכול בשקט, שוב.

"את בטוחה? לא כי פשוט..."

"אני בטוחה." שחף ענתה בהחלטיות, עובדת על קסם ובעצם, עובדת על עצמה.

הוא ענה לשיחה שהתקבלה, וישר שמע את הקול המוכר מתחיל לדבר בלי לבזבז זמן:

"הכול הלך כמתוכנן, אבל יש פה ילדה שמתקשה להבין שהכול בסדר" הוא יכל לשמוע על קולה שהיא בטוחה בעצמה יותר משאפשר להיות.

"אז אולי כדאי שתקשיבי לה," הוא זרק לה

קול גיחוך נשמע מעבר לקו "אתה שומע את עצמך?" הגאווה עלתה על גדותיה "אני שומע את עצמי יותר ממה שאת יכולה לשמוע את עצמך," התחכם, בלי להסס.

"אתה תשמע ממני...-"

"אין כל צורך לעשות זאת כעת, אני אשמע ממך עוד מעט... אני בטוח" הוא צחק, והפעם היה זה תורו לנתק לה את הטלפון.

"האם הוא יעמוד במילתו? ילך אחרי ליבו? יהרוס את התוכנית שהם בנו במאמץ כה-רב? האם?... זאת באמת שאלת המיליון..."

מקווה שאהבתם,

עד לפעם הבאה3>