נטשתי.מצטערת,הבלוג איבד מטעמו...

אין לי כוחות להמשיך את הסיפור,לכתוב בזמן האחרוןבכללי...

קחו את זה באיזה מובן שאתם רוצים.

אין לי מושג מה יהיה.בינתיים,תראו את זה כהפסקה או לא יודעת מה,

כרגע ישראבלוג הרבה פחות מעניין אותי ואני כמעט ולא נכנסת לכאן.

מצטערת.שוב.

"והכול מתגלה בדפים"

היא לא ידעה. האמת? היא כלל לא שיערה לעצמה שזה מה שקרה לחברתה, שזה קרה לה, והיא לא הייתה שם בשבילה. היא נזכרה, היא נזכרה איך באותם רגעים בהם נודע לה על רצחה, היא הרגישה מן סכינים חדות נשלפות ולאט חודרות לבטנה, וככל שהזמן עובר הן חודרות עמוק יותר, פוצעות את כל חלקי גופה ומותירות שלל של דם טרי אחריהן שרק נוטף, וממשיך לנטוף ללא רחמים. והתודעה, התודעה שחברתה, החברה הכי טובה שלה מזה 6 שנים, נרצחה, נרצחה בדם קר על-ידי איש חסר לב ורוצח, הייתה כל-כך קשה לעיכול. והיא לא האמינה תחילה, היא ישר קפצה ואמרה, את זה, את זה היא לא תוכל לשכוח לעולם; "לא, לא... זה לא נכון, היא חיה, היא עוד מעט תחזור! אתם משקרים לי, זה לא יכול להיות, זאת בדיחה, היא בריאה ושלמה, היא תחזור... היא תחזור!" והיא מיררה את חייה בבכי מר, היא התקשתה להאמין, היא לא רצתה בכך. היא רצתה להתעורר ולגלות שהכול הוא רק חלום בלהות שנגמר, עבר, היא רצתה שיגידו לה שחלה טעות, שזה לא באמת נכון, שזאת לא היא, לא, רק לא היא...

>>> (פלשבק)

היא נכנסה לחדר חברתה, מביטה לכל עבר ופורצת בבכי, לא יכולה להפסיק לבכות, לא יכולה לחשוב שזהו, היא איננה, היא הלכה לה, היא הלכה לעולם אחר, לעולם טוב יותר. ועכשיו היא כאן, צריכה להמשיך הלאה בודדה וגלמודה, כך, לבד, בלעדיה. והיא הרגישה שהיא לא יכולה יותר, היא הרגישה איך היא מתפרצת. היא החלה להעיף כל חפץ שראתה לימין ולשמאל ללא רחמים ומחשבות, וקולות נפץ נשמעו, רסיסים נופצו על הרצפה והתפזרו בחלקת החדר, קטנים שכאלו, ומפורקים, לתמיד. והיא במרץ, העיפה, הפילה, זרקה ובעיקר...בכתה, והרבה. היא פתחה מגירות באגרסיביות ומצאה באחת המגירות הנידחות יומן קטן. היא מחתה את הדמעות במהירות והוציאה אותו בהבזק השנייה, סוגרת את המגירה ומתיישבת על המיטה. היומן היה קטן, כריכתו הייתה חומה ונראה היה שהוא משומש, ולא חדש הישר מהחנות. היא נשמה עמוק, בולעת את הרוק הנוצר בפיה ופותחת אותו בידה הרועדת, נעצרת בעמוד הראשון. 'היומן שלי, הפרטיות שלי, החיים שלי, נוי.' היא נשכה את השפה התחתונה בחוזקה, עוצמת עיניה ומקרבת את היומן לגופה, מצמידה אותו אליה ונאנחת, "לא, לא, אסור לך. פשוט אסור לך לחטט לה בפרטיות" היא מלמלה לעצמה בעוד שהיא סוגרת אותו ומעיפה מבטים חפוזים לעברו "אני לא יכולה," היא פתחה אותו בשנית לאחר כשבריר השנייה ורפרפה בדפים, נעצרת בעמוד אחד באמצע היומן ומתחילה לקרוא;

קשה לי. קשה לי ואף-אחד לא יכול לעזור לי. אני מרגישה אותו כל הזמן שם, רודף אחריי ולא עוצר, דוחק אותי לפינה בפעם אחר פעם, מוחץ אותי ואת הלב שלי שבכל אותם הפעמים נופל לתחתונים מרוב הפחד שאוחז בי... ואז הוא שוב מנצל אותי, מנצל את גופי... ואני, אני מרגישה כל-כך שבורה, כל-כך מרוסקת, זה כואב, כואב מאד. הכאב הנפשי וההתמודדות עם זה לבד כל יום שעובר, זה יותר מידי, ואני מרגישה כבר עייפה. ונמאס לי להעמיד פנים. נמאס לי לשחק כאילו הכול טוב, כשבעצם הכול הפוך ומהופך, והסיוט מתמשך עוד ועוד... והוא לא נגמר, ואני מפחדת, אני מבקשת... אני מבקשת ממנו שיניח לי, שיעזוב אותי לנפשי, אני בוכה לו, מתחננת אליו עם דמעות בעיניים, מתחננת אליו, שבורה, הרוסה לגמרי... אבל זה לא מזיז לו. הוא רק צוחק. הוא צוחק עליי בקול רם, הוא צוחק עליי בלגלגנות. כמה בן-אדם יכול להיות עד כדי כך חסר רגישות? כי אני לא מבינה את זה... פשוט לא, לא מבינה ולא יכולה להבין.

הדמעות שטפו את עיניה בזרם שוטף, השפתיים רעדו, הכאב פילח את גופה, המחשבה על-כך שנוי סבלה במשך זמן לא מוגדר והיא לא ידעה ולא הייתה שם בשבילה, הרגה אותה. הרגה אותה מבפנים, והיא לא יכלה שלא להאשים את עצמה. היא רצתה כל-כך הרבה דברים באותו הרגע... היא רצתה להחזיר את הגלגל לאחור, להתמודד עם הדברים אחרת, לתקן את הטעויות ששגתה בהן והעיקר, העיקר לשמור על נוי, לשמור שלא תלך לה, שלא תלך לעולם. בכי הגורל... היא בכתה, צחוק הגורל... היא לא יכלה שלא לצחוק, מהכאב שכרסם בה. היא עברה כמה דפים, מתחילה לקרוא את השורה הראשונה עם צמרמורות בכל חלקי גופה;

הוא פשוט לקח בן-אדם, העמיד אותו על חוטים ולאט גרם לכך שכולם יפלו, ואז הבן-אדם עצמו יתרסק לחלוטין. הוא הפיל חוט אחד ופשט את בגדיי באכזריות ורוע לב, בעוד שהוא רואה שאני נאבקת, אבל הוא ממשיך, מעיף לי סטירות ללא רחמים ומשתיק אותי בנשיקה רטובה,מלאת רוק, מגעילה וחסרת רגשות. גורמת לטעם מר בפי. מיד אחר-כך הוא הפיל חוט שני והחל לגעת בידיו הקרות, המטונפות והענקיות בגופי, גורם לטעם השנאה להתפרץ מתוכי, גורם לי להשתולל ולבעוט אך כמובן שהוא לא שותק. והמבט שלו בעיניים, המבט הטעון והשפל, אני לא אשכח את אותו המבט לעולם, העיניים האלו, העיניים הרצחניות המלאות רוע רודפות אותי אפילו בשינה, כשאני עוצמת עיניים. זה סיוט, סיוט בלהות שלא נגמר. החוט השלישי, כמו שאתם מתארים לעצמכם, גם כן, נפל, הוא החדיר את איבר מינו במיני, והכאבים? הכאבים הם עזים, ושורף לי. שורף לי בכל חלקי גופי, מהריקנות, מטעם הריקנות שהוא הותיר בי. והנפש פצועה, הכאב נשאר והזיכרונות חרוטים בראשי, מעלים בי זיכרונות קשים ומרים, וזה רודף אותי. רדף אותי בעבר, רודף אותי בהווה וירדוף אותי בעתיד. החוט הרביעי והאחרון? החוט הכי כואב ופגיע, נפל, וזאת הנפש הפצועה שלי, הלב הפגיע למטרה שלי, הוא פשוט נעץ את החץ באמצע המטרה, הפעיל את כל הלחצים ופשוט... ירה בי, מכל הכיוונים.

בשלב הזה, הדמעות פרצו מכל הכיוונים, וממחטות מלוכלכות נזרקו על הרצפה על ימין ועל שמאל, היא הרגישה צמרמורות, היא לא יכלה לשאת את זה. זה צרב לה, כל-כך צרב ושרף. כמו פצע בשלבי החלמה שפתאום מלחים שזורים עליו, ושורפים, צורבים עד כדי דמעות, והכאב הוא בלתי נסבל, והוא פותח את הפצע ומרחיב אותו אף יותר, כך בדיוק היא הרגישה.

הדף האחרון ביומן, הזיכרון... הזיכרון האחרון, ממנה.

הוא שלף מכיסו סכין חדה, ואני הרגשתי איך עוד שנייה אני מתעלפת במקום. סחרחורת עזה תקפה אותי והפחד מהנורא מכל, השתלט עליי. המילים שלו היו כל-כך קשות, כל-כך מאיימות ומפחידות.

"אני רוצה את המזומן שלי, עד מחר, את שומעת?" הוא אמר בטון גבוהה, מקרב את הסכין לצווארי ומחזיק את ראשי, מניח את הסכין בדיוק מול צווארי, ואני נשארתי קפואה. מפוחדת פחד מוות. לא יכולה לזוז. "אחרת, את יודעת מה יקרה?" הוא ספק שאל ספק אמר, בעוד שהוא נוגע קלות עם הסכין בצווארי, מעביר חריטה קטנה ומרחיק את הסכין,מיד. הדם נטף במהירות והכאב צרב, הלב זעק לעזרה והקול קפא. לא עברה שנייה והוא כבר עשה צעדיו, הרחק ממני.

היא מרטה את שיערותיה, רוקעת את רגליה ברצפה וחורקת שיניה. היא הבינה, היא כל-כך הבינה. הוא רצח אותה מיד לאחר מכן. היא לא הביאה לו מה שהוא רצה, הוא רצח, רצח אותה בדם קר, באכזריות ורוע לב עוצמתי.

>>> 

הזיכרונות העלו בה הרבה דברים טעוני רגשות ומעוררים דמעות, ואכן, היא לא שלטה בעצמה. היא מצאה את עצמה בוכה, בוכה על חלב שנשפך.

והיה מאוחר מידי. היא כבר איננה, היא לא תחזור. היא למעלה, בשמיים, במקום טוב יותר.

- בינתיים שמתי סיפור קצר שכתבתי... מה דעתכם?(: לגבי הפרק, אני כ"כ מצטערת... אני לא עומדת בכל זה. אני אשתדל מאד לסיים את הפרק אפילו היום ואם לא היום אז בסוף שבוע הזה להעלות אותו. כי אני לחוצה מכל הבחינות ולא תמיד יש לי חשק לכתוב ..