"אני...אני חושבת שמישהו בא," שחף נתקפה בלחץ,היסטריה בעוד שהיא מביטה לכל עבר במבט חסר-אונים.

"מה? לאן נלך?" שאל נדב, מביט בה כמחפש אחר תשובה.

חריקת דלת נשמעה,צעדים נשמעו בפתח,כהולכים ומתקרבים, מתחזקים ומתעצמים.

"אני מניח שהכול כשורה..." מלמל לעצמו ד"ר אלוני, מרעיף מבטים חפוזים על אורון אשר שכב באותה תנוחה,תנועה וללא מעש...רדום וכבול במחשבותיו, בודק את המכונות לראות שהכול כשורה כפי שהניח לעצמו על הדעת.

הם הסתתרו מתחת למיטה של אורון, נדב נשכב על הגב ומרוב הצפיפות שחף עלתה עליו בעוד היא שוכבת עליו, מחזיקה בידיה בצידי הרצפה הקרה ומרכינה ראשה לנדב, כששיערה מוטה מטה. "שש.." הוא הצמיד את אצבעו לפיו, מורה לה להיות בשקט עד כמה שהיא יכולה.

"שניהם עצרו את נשימתם, שוכבים אחד על השני ומביטים זה על עיניו של זו, הפרפרים ריקדו בבטנה, החום עלה בגופו... רגשות שונים, התוצאה: אכזבה אחת גדולה"

שילמנו לנהג, הולכים אחד אחר השנייה בצעדים מהירים ונכנסים דרך החור בגדר, מביטים לכל עבר בזהירות ושומרים על שקט מוחלט. "אתם חושבים..." עמית פתח את פיו "נראה לכם שהמנהלת יודעת?" שאל,מהוסס. רעדתי,הקור השתלט על כל חלקי גופי והרגשתי איך אני קופאת מרגע לרגע. "קחי," הרמתי את מבטי וראיתי את סטיב פושט מעליו את הסווטשרט ומושיט לי אותו. היססתי, לקחת או לא לקחת? "תודה, אבל זה בסדר." הודיתי לו בחיוך קטן. "אין לי מושג אם היא יודעת. אבל מה שכן, אם היא יודעת..." שחף הסתכלה על כל אחד ואחת "הלך עלינו" הוסיפה כמזהירה אותנו מהעתיד הצופן לנו, פוסעת בצעדיה קדימה. "נו, קחי." הוא הורה לי, וכששם לב שלא הקשבתי לו, הוא הניח אותו עליי, והתקדם קדימה, מותיר אותי מאחור. נדב התנדב להיות הראשון, ואילו אני נותרתי אחרונה, נצמדת לסטיב שהיה לפני... מנסה לשמור מרחק אך הפחד אשר חלחל בי לא אפשר לי יותר מדי להיות מכונסת בתוך עצמי. "שקט, שקט וזהירות." נדב הורה לנו, נכנס ראשון ואנו בזה אחר זו, אחריו, צמודים עד כמה שאפשר. קול של רשרוש מפתחות לפתע נשמע בשקט הצורם ששרר במבואה. "אני מפחדת," לחשתי, אוחזת חזק בגבו של סטיב, מצמידה את ראשי אליו. מיד תפסנו מחבוא כל אחד מאיתנו וחיכינו שהרעש יעלם., אך להפתעתנו... הוא רק הלך ונעשה יותר ויותר קרוב. סטיב ואני נדחקנו לפינה, צמודים אחד לשני כזוג הרוקד סלואו צמוד לצלילי מוסיקה שקטה. "תחבקי אותי," הוא ביקש, לוטש בי את עיניו הכחולות והיפיפיות האלו, השובות והקסומות... משדר סוג של רוגע ונינוחות, נותן לי הרגשה של שלווה. הסטתי מבטי הצידה, מחפשת אחר כולם. לא לקח לי זמן רב להבחין בכל אחד מהם מתחבא במקום אחר, צמוד לשני. "אם זאת..." שאלתי בלחישה, בפחד וצמרמורת עזה. "המנהלת?" שאל, כשהוא מניח את זרועותיו על מותניי, מרטיט את ליבי מחדש, מהפנט ומערפל את חושיי. הנהנתי קלות בראשי, עד כמה שיכולתי לעמוד בפניו.

רות יצאה מחדר האוכל, סוגרת אחריה את האורות ומתקדמת בצעדים זריזים לעבר חדר השינה שלה. היא החליטה, היא תחכה לבוא הבוקר ורק אז... רק אז תחליט מה עליה לעשות בנידון וכיצד לפעול. העייפות השתלטה עלייה, מה שלא עזר למוטרדות שחשה. היא הרגישה לפעמים איך היא נעשית חלשה מיום ליום, ואיך הילדים חומקים מידיה ועושים כרצונם, ללא ידיעתה. היא כעסה, היא ללא ספק כעסה. אמנם אמם היא לא הייתה, אך היא הרגישה מחויבות גדולה כלפיהם, היא רצתה להעניק להם את החינוך הכי טוב בשבילם. לפעמים היא גם הרגישה,שהיא יותר מידי נוקשה איתם, שהיא משדרת כלפי חוץ את הזועפות והקשיחות הקשה ולא מראה להם את הצד הרך שבה... הרי לכל בן-אדם יש צד כזה, לא? היא פסעה במסדרונות, מפהקת לאור עייפותה הניכרת לעין בעוד שצרור המפתחות הוחזק בידה וגרם לרשרוש לפתוח בקולות ולהרעיש באוויר.

"היא נעצרה לרגע, מחפשת אחר הקול ששמעה, או שמא דמיינה זאת...היא הייתה בטוחה ששמעה קולות ותזוזות, היא סתם פרנואידית...?"

אני יודעת, עבר הרבה זמן... ז"א 11 ימים בערך מאז שהפרק הקודם פורסם.

חשוב לי לציין שהפרקים לא שמורים לי במחשב, ההמשך של הסיפור אני מתכוונת.

הרעיונות,המוזה,הכוח,הרצון,הלימודים,המבחנים,הלחצים,העבודות ועוד הרבה פרמטרים גם נמצאים בעניין.

אני צריכה לשלב בין הדברים, בין הלימודים לכתיבה-הסיפור שאלו הדברים העיקריים... וזה קשה.

אני גם יודעת שכבר כמה זמן אנחנו בחופש, אבל תזכרו... לא תמיד יש רעיונות,מוזה,כוח ורצון לכתוב.

אני לא באה להתלונן בפניכם, ממש לא. אני רק רוצה להציג לכם את הדברים כפי שהם, ושבאמת תנסו להבין למה הפרקים מתעכבים כמו שהם מתעכבים... אני כבר לא בחטיבה, אין לי זמן לכתוב כל הזמן, להעלות פרקים בתדירות גבוהה מאד כמו שהעליתי בעבר, אם זכור לכם כל יומיים שלושה בממוצע היה פרק חדש.

אני באמת באמת משתדלת, מצטערת.

והפרק לא משהו, לא משהו בכלל, גם על זה אני מצטערת. הוא קצר ממש, כי נתקעתי טיפה בפרק הזה,מבחינת מה לכתוב... קורה.

אחרי כל זה, חג שמח לכולן♥

רות נקשה ברגליה על הרצפה בחוזקה, מרגישה איך הסחרחורת תוקפת אותה ואיך היא מתעתעת בה ללא רחמים. היא הייתה כל-כך נסערת מכך שהם הפרו את הכללים שבקושי סחבה את רגליה. היא נעצרה בחדר האוכל אשר נותר פתוח, נכנסת פנימה ושוטפת את פניה בעזרת המים הקרירים והצוננים שהתיזה על עצמה, לוגמת מבקבוק המים בשאננות. היא הייתה מבולבלת, כל-כך מבולבלת שלא ידעה מה עליה לעשות כעת. האם עליה להתייצב בבית-החולים ולעמוד מולם, בהבעת עיניים מחמירה ובפנים זועפות, או שמא עליה דווקא לנוח ולנסות להירגע, כשמחר, כשמחר יעלה השחר והציפורים יצייצו ויתחיל יום חדש..עליה לפנות אליהם ולהענישם בחומרה, בתקווה לטובתם כמובן, שהם יספיקו להגיע מליל אמש ליום החדש, מבלי שיצטרכו להפתיע אותה בביקור לא הולם במיוחד...

"הולך להיות...הולך להיות אקשן, אקשן שמזמן צפינו לו" היא חייכה מבעד לקו, מביטה על עצמה במראה ואוהבת את המראה שמשתקף מולה.

"כן, היית צריכה לראות את הפנים של המנהלת באותם רגעים" עומר התפוצצה מצחוק, "את לא מבינה איך היא נתקפה חרדה וכעס בו זמנית"

"מעולה..את יודעת ש...את יודעת שמחר, מחר אני מגיעה לבית-הספר החדש, מחר...הו מחר, כן... מחר אני אהיה לצידך, וכל העומד בדרכנו..." היא נעצרה, מחייכת לעצה חיוך זדוני "כל העומד בדרכנו ייפול לקרקעית ויתרסק סופית" והיא צחקה צחוק מרושע כל-כך.

"הן היו יותר מידי מתוחכמות, זריזות ואף נחרצות. הן חיכו כל-כך לפגוע הישר במטרה, הן לא הסתפקו בעלילות העבר, לא, בכלל לא. הן, ואפילו הוא שהצטרף אליהן והתאחד איתן כקבוצה מושפע מהן, הם... הם לא ראו אף-אחד ממטר, וכשהם לא רואים אף-אחד ממטר, זה אומר... זה אומר שהלוח פגיע למטרה, והם יעשו הכול, הכול כדי לנעוץ את החצים במטרה, ולפגוע בול באמצע, במקום הכי פגיע ורגיש...בלב."

"הוא כל-כך יפה," שחף לחשה בעוד שהיא לא מסירה את מבטה מאורון ששכב בפנים ללא מעש ותנועה.

"אל תסחפי," נדב צחק ותחב את ידיו לתוך כיסי מכנסיו "כל-כך התגעגעתי אליו" הוא הוסיף בלחש, גם הוא לא מסיר מבטו ממנו.

"זה הרגיש לי כמו נצח, אתה יודע...זה הרגיש לי כאילו החבורה שלנו התפרקה ולא נשארה אותו-הדבר" שחף אמרה ברצינות "מדהים כמה שבן-אדם אחד יכול לשנות ולהשפיע על כל-כך הרבה אנשים" הוסיפה במבט עצוב אך עם חיוך המלווה על שפתותיה.

"אני מת לדבר איתו, מת לראות אותו ער, סוף-סוף ער" הוא הרים את קולו וצחקק.

שחף הביטה מן הצד על נדב ונשכה את שפתה התחתונה, היא הרגישה איך ליבה השבור מלפני כן הוסיף לכאוב ולהתנפץ לעוד רסיסים קטנים ושברירים.היא אהבה אותו, באמת ובתמים אהבה אותו. וכאב לה כל-כך, כל-כך כאב לה שהוא לא מרגיש את אותם הדברים כלפיה, כאב לה לדעת שהוא מרגיש את אותם הדברים שהיא מרגישה, רק למישהי אחרת, מישהי אחרת שהיא בעצם...בעצם לא היא.

"הם לא חוזרים, היא לא חוזרת, אני משתגע" סטיב כמעט וצרח מרוב שהשתגע והרגיש איך העצבים משתלטים עליו תוך כדי שהוא טומן את ראשו בין שתי ידיו.

"צעקות לא יעזרו פה בעניין, אחי, תירגע הם בטח תיכף יחזרו" עמית ניסה להרגיעו, לו במקצת... הוא הרגיש את הסערת רגשות שהתחוללו בליבו של סטיב, אך לא אמר דבר.

"אני הולך לחפש אותם," הוא הודיע, קם ממקומו ומתחיל ללכת.

"לא, חכה" קסם ניסתה לעצור בעדו אך ללא כל הצלחה, הוא כבר היה רחוק מכדי לשמוע אותה.

"יופי, נותרנו שנינו, עייפים, מוטרדים ומתוסכלים." קסם גיחכה בעצבות, מורטת את שיערותיה.

סטיב התהלך במסדרונות וחיפש אחר דמויות מוכרות, עד שהרגיש איך הוא מתייאש מלחפש, ונעצר במקומו, כשעיניו עטות ממקום למקום באופק הקרוב והרחוק. הוא הבחין לפתע באן יושבת באחת הפינות בעיניים דומעות. "אן," הוא צעק לה, אך היא לא שמעה או שמא לא רצתה בכך. "אן," הוא קרא בקולה בשנית, אך זאת לא הסתובבה אליו. הוא התקדם בצעדיו נסער יותר מתמיד... "הסתכלי עליי," הוא נרכן מולה, מרים את סנטרה מעלה וגורם למבט עיניה לחדור עמוקות לתוך עיניו המתות מצמא, מצמא אליה, אליה לאהבתה...אהבתה הטהורה. הוא הרגיש איך הוא מתחרפן, מתחרפן מהרגשות העזים הללו שתקפו אותו, לא, זה לא קרה לו מעולם. הוא לא תיאר לעצמו מעולם שזה יקרה לו וזה מה שהוא ירגיש... הוא לא תיאר אך זה קרה, ולמציאות אין להתכחש. שמעתי צעקות קוראות בשמי אך לא העפתי מבט, לא טרחתי בכלל לראות מי מחפש אחריי, זה בכלל לא עניין אותי. פשוט כאב לי, ואני לא יודעת למה, אבל הרגשתי...הרגשתי שמשהו לא טוב עומד לקרות. הרגשתי צעדים הולכים ומתחזקים ואז שמעתי קול גברי ומוכר, אף מוכר מאד אומר לי; "הסתכלי עליי," ושנייה לאחר מכן הרגשתי יד חמה מרימה את סנטרי, וראיתי אותו...ראיתי את סטיב כמו שמעולם לא ראיתי אותו. הוא היה נסער כל-כך, הרגשתי איך אני שוקעת עמוקות לתוך מבט עיניו החודרות, וראיתי...ראיתי את הניצוץ הזה שבעיניו, ראיתי שכאב לו, כאב לו עליי. וזה? זה עוד יותר ריסק את ליבי, והדמעות המלוחות כבר לא הוסיפו לזלוג, כי הן נגמרו, כי הן אזלו ולא נותרו לי עוד די דמעות...אך העיניים והמבט השבוז, אמרו את הכול. והחיבוק שעטף אותי והידיים שאספו אותי לתוך החיבוק הזה, עשו את שלהם, ובגדול...

התגנבנו שחף, נדב ואני לתוך החדר הצמוד לאורון, מביטים לכל הצדדים ונזהרים שמא נתקל באחד הרופאים. סגרתי אחרי בשקט ובאיטיות את הדלת, מסובבת ראשי ונכנסת פנימה. שחף ונדב עמדו לצידי, מבטי נתקל בילדה קטנה אשר שכבה על מיטה מחוברת לצינורות ומביטה בנו במבט מבוהל. המכונה החלה לצפצף ועל הבעת פניה ניכר שהיא מוטרדת. "לא, לא...חמודה, ש...לא באנו לעשות לך שום דבר רע" התחלתי להילחץ, מתקרבת אליה בעוד שהיא מנסה להירתע לאחור. "מה עושים, מה עושים?" שאלתי בחוסר-אונים את שחף ונדב שעמדו קפואים במקום ללא מעש. "ילדה, איך קוראים לך?" שחף ניצבה לצידי, מחייכת חיוך קטן לילדה שהביטה בה, בשתיקה שוממת. היא הייתה בעלת שיער שחור חלק, עיניים גדולות ושחורות וגוף קטן וצנום שכזה... "גיל" היא ענתה תוך כדי שהיא מביטה בנו בעיניים מתבוננות, שחף התקרבה אליה והתיישבה על הכיסא שניצב בסמוך למיטה. גיל הפנתה אליה את מבטה, ואני נשארתי עומדת ומתבוננת בהן, בשקט ובחיוך המלווה על שפתי...שוכחת שמישהו יכול להיכנס כל רגע לחדר ולקלוט אותנו. "בובונת... בת כמה את?" שאלה שחף בחיוך תולה בה את מבטה.

"6 וקצת" ענתה הילדה בקולה הרך.

"את עוד קטנה, כזאת קטנה שכל החיים עוד לפנייך," היא העבירה את ידה על לחיה של גיל, מלטפת אותה ברוך ועדינות. "קטנה,קטנה...שחוותה הרבה" היא ענתה לה במהירות, משפילה מבט.

שחף לרגע בחנה את גיל מכף רגל ועד ראש, מחפשת אחר הסיבה להימצאותה בבית-החולים.

מבטה נתקל בשרוול הרופף של חולצתה, ובידה הדקיקה להפליא... היא העיפה לעברה מבט קצר וחזרה לידה. "את...את" שחף לא מצאה את המילים הנכונות, מבוהלת ואף מוטרדת

גיל שתקה. היא לא הוציאה הגה מפיה, רק השפילה מבטה והסיטה את ראשה הצידה

"למען-השם. את אנורקסית?" היא הזדעזעה.מבינה שהתהייה שלה הייתה מוצדקת.

לאט-לאט גיל סובבה ראשה חזרה ולטשה מבטים ארוכים בשחף בעיניה הכבויות.

"את לא מבינה כלום." היא פסקה ויללה, כשדמעות קטנות נטפו מעיניה בעוד שהיא מכסה את ראשה בשמיכה שעטפה עד קלות את גופה.

* * *

נכנסתי לחדרון הקטן, מביטה לצדדים. "יש כאן 2 חליפות בלבד," נדב אמר בעוד שהוא אוחז בשתיהן ומתקדם אליי.

"מה נעשה?" שאלתי רוקעת את רגליי ברצפה.

"אחד ממנו חייב לחכות." הוא הכריז, לוטש בי את מבטו בצפייה.

הבטתי למעלה, משחקת באצבעותיי ומרגישה איך העצבות משתלטת עליי. לא יכולתי שלא להקשיב לשיחה שלהן, לא יכולתי שלא להסיר מבט מאותה ילדה שכביכול מסתבר אנורקסית. איך, תהיתי...איך ילדה כזאת קטנה מגיעה לזה? איך היא עושה את זה לעצמה, בגיל כזה. איך היא הורסת את חייה ואת הסובבים אותה, איך?

"תסתכלי עליי," הוא ביקש

"מה?" שאלתי בנחרצות, מביטה בו בלית-ברירה.

"מה קורה איתך? הכול בסדר?" שאל

"סתם, סתם."

"המבט אומר הכול."

"כנראה שלא תמיד, המבט יכול להטעות" עקצתי אותו, ממהרת להסתובב ולמחות את הדמעה שבצבצה בעיניי.

התהלכתי הלוך ושוב, מי יכנס? שאלתי את עצמי. הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי, הרגשתי מחויבת להיכנס ולראות אותו בשנית...אך עם זאת הרגשתי שהם לא פחות ממני, הרגשתי שאני צריכה לשמור על איפוק ולתת להם להיכנס ולראות אותו בלעדיי, כי הם לא זכו לראות אותו קודם לכן ואני כן.

"תכנסו, אתם. אני אחכה לכם יחד עם עמית, סטיב וקסם" הכרזתי לא מעיפה לעברו לו מבט אחד קצר והתקדמתי לעבר הדלת, אוחזת בידית.

"חכי" הוא עצר אותי. נשארתי עומדת כשגבי מופנה לעברו, מרפה לאט את אחיזתי

"הוא ירצה לראות אותך" הוא לחש בשקט, גורם לליבי לרטוט רק מעצם המחשבה על-כך

שקט צרם באוויר, עד שלחשתי בשקט אף אני; "הוא תחת השפעת זריקה. הוא לא יתעורר בשעות הקרובות" ויצאתי מהחדרון, מותירה אותו מאחור מגלגל עיניו

*לעצור את השיר

היא, שכבה על מיטתה, בעוד שהיא מחכה לעדכוניה של עומר ולצלצול הטלפון המיוחל, לרגע בו תכריז עומר שהכול הלך חלק ובלי בעיות.

הוא, ישב בתוך המונית, בעוד שהוא עושה את דרכו הביתה, מביט החוצה דרך החלון שמשקיף את הנוף הרגעי.

היא, הסתובבה והלכה, בעוד שהיא מתרחקת מרות המנהלת, שנראה היה שהיא זועמת וכועסת מאד, מתארת לעצמה שרות עומדת לנקוט באמצעים, להסב להם רע על כך שחמקו ללא רשות.

"הם, שלושתם...היו בעל מכנה אחד משותף. מכנה אחד משותף שפעל אצל שלושתם וטקטק עניינים, מסב לאחרים רע וגורם ללבם של האחרים להתרסק ולהתנפץ, גורם לאחרים ליפול על-ידם ברגעים של חולשה...הם חשבו שהם חזקים, חזקים יותר מכל. הם האמינו בעצמם, האמינו ברוע שנטף מהם"

*להמשיך את השיר מאיפה שעצרתם

שחף הרגישה איך היא נלחמת בדמעות שמאיימות לפרוץ כל רגע מעיניה. היא קלטה שהיא פגעה בנקודה רגישה של הילדה, גורמת לה להיפגע ולשים מעליה כיסוי שכביכול חוסם את האפשרות לפגוע בה מחדש.

"הֶיי" היא מלמלה "תסתכלי עליי," ביקשה בתחינה

שחף נשכה את שפתה התחתונה בכאב, ומיד לאחר מכן שמעה את גיל מיללת בבכי, בשקט, כששום-דבר לא עוצר בעד דמעותיה והכאב שחשה.

"לא...לא התכוונתי" היא עצרה את עצמה, לוקחת נשימה עמוקה

גיל הורידה אט את הכיסוי מפניה, חושפת את עיניה האדומות ואת הדמעות המלוחות שכיסו את פניה.היא העיפה את השמיכה הצידה וחשפה את גופה הצנום והדקיק,מעלה את החולצה בידיה הרועדות וגורמת לשחף להרגיש את הצמרמורות מתפשטות בגופה ואת הכאב החד שפילח את ליבה.