היא פסעה במסדרונות, מפהקת לאור עייפותה הניכרת לעין בעוד שצרור המפתחות הוחזק בידה וגרם לרשרוש לפתוח בקולות ולהרעיש באוויר.
"היא נעצרה לרגע, מחפשת אחר הקול ששמעה, או שמא דמיינה זאת...היא הייתה בטוחה ששמעה קולות ותזוזות, היא סתם פרנואידית...?"
"שונים-אך עם זאת דומים"
פרק 43
השתדלתי להתמקד בעיניו של סטיב המשרות עליי רוגע אך המצב לא אפשר לי כאשר הרגשתי מגע קל מסובב אותי באגרסיביות, גורם למבטינו להתנתק ולנשימתי להעתק. "אן יקירתי," המנהלת, רות, הסתכלה עליי בסבר פנים חמורות ופצחה את השממה המעיקה שבאוויר. "סטיב, שלא תחשוב שלא ראיתי גם אותך" היא נעצה בו מבט מחמיר וקשה והעיפה מבט לעבר השעון שהיה תלוי על הקיר אשר הראה שהשעה שתיים עשרה בלילה. "אתם יודעים מה השעה?" שאלה כאילו התשובה לא הייתה ברורה מאליו. שתקנו, כמובן. מנסים כמה שפחות להרגיז אותה. "איפה הייתם?" היא המשיכה לתחקר, ואני הרגשתי לחוצה מכל הבחינות, ולא יכולתי לזוז מרוב הלחץ שעטף אותי.
נעמדנו מולה בזה אחר זו לאחר שתפסה את כולנו ודרשה הסברים. היא ישבה מאחורי שולחנה, שלובת רגליים ושלובת ידיים תוך כדי שהיא לוטשת בנו מבטים עמוקים המצפים לנימוקים. עמדנו כמו חבורת גלמים, לא מוציאים הגה מהפה ודבוקים למקום אחד בלי להניד עפעף. הדממה הייתה ניכרת, אך לא לקח הרבה זמן עד שהיא פצחה את פיה "שאני אחכה עוד הרבה זמן?" היא שאלה, רואה שאף-אחד מאיתנו לא מראה כל סימן שהוא הולך לדבר בזמן הקרוב. "לא יכולנו לחכות עד הבוקר," נדב התפרץ בפתאומיות "אני לא מבין איך את בכלל יכולה לכעוס עלינו על כזה דבר!" הוא הרים את קולו, עצבני מעט. "נדב, תירגע..." סטיב העיף לעברו מבט חפוז. "רות, את יודעת עד כמה הוא יקר בשבילנו" חיזקתי את דבריו של נדב, אך בקול שקט "וכשמישהו היקר בשבילך שוקע בתרדמת... זה לא קל, וזה בכלל לא פשוט. את יודעת מה עבר עלינו בכל התקופה הזאת?" עצרתי את עצמי, נושכת את השפה התחתונה "הוא התעורר. את קולטת? הוא התעורר! אז את באמת חושבת שנוכל לחכות עד הבוקר בשביל פאקינג ללכת לבקר אותו?! אחרי תקופה ממושכת של סבל, כאב וייאוש... לחכות עוד יותר ממה שנאלצנו לחכות?" התפרצתי עליה, פשוט לא יכולתי לעצור את עצמי. המחשבות על זה שהוא היה שקוע בתרדמת הרגו אותי במלוא מובן המילה, אז עכשיו היא כועסת על זה שלא יכולנו להתאפק ללכת לראות אותו? איפה הלב שלה, תהיתי לעצמי... איפה?
"אן, היזהרי!" היא לטשה בי את מבטה ונזפה בי, מראה סימנים של כעס ואכזבה ממני. אם לומר את האמת? זה בכלל לא עניין אותי, כל מה שרציתי באותו הרגע הוא להתכרבל בתוך השמיכה ולישון. שיעזבו אותי. כולם. רק שקט, טיפה שקט מכולם. מה כבר ביקשתי? "אני הולכת," הכרזתי והתקדמתי לצאת מהחדר בעוד שהיד שלי כבר אוחזת בידית הדלת מוכנה לפתוח אותה בכל רגע נתון. רות הנידה בראשה לשלילה והשמיעה קולות מפיה "אני עוד לא סיימתי." חרקתי את שיניי וסובבתי אליה את ראשי זוקפת גבה, "ואני, כן." עניתי, ושחררתי את הידית, טורקת אחרי את הדלת כל עוד נפשי בי ורצתי, רצתי באפלה המאיימת הזאת ולא חשבתי על כלום. הו, כן. רק על דבר אחד, על המיטה שלי.
"איזו חוצפנית הילדה הזאת, למען השם, מה כבר אמרתי?" רות מלמלה ספק לעצמה ספק לשאר בעודה מעבירה את ידה על ראשה בתנועה מהירה. "היא עייפה," סטיב נחלץ לעזרתה "היא לא התכוונה למה שאמרה" הוסיף במהרה.
"את לא מבינה?" הוא שאל, נרגז מהאטימות שעופפה אותה, מהחוסר הבנה שהשתלט עליה.
"לא, אני לא מבינה. ובקצב הזה, אני גם לא אבין!" היא הרימה עליו את קולה ומיד לאחר מכן נתקה.
"יופי, מעולה." הוא סינן לעצמו בעצבים זורק את הכדור על הקיר. "מה עושים עכשיו?" הוא שאל את עצמו, אוחז בראשו וצונח על המיטה, מתחיל לקפוץ עליה בפראות. "לא מתאים לי" הוא הגביר את קולו "לא, לא מתאים" הוא הסכים עם עצמו "איך בכלל הסכמתי לבצע דבר כזה?" שאל את עצמו, תוהה מה עבר לו בראש "אני עד כדי כך רשע?" הוא קם לאחר שפרע את המיטה סופית ונעמד מול המראה שניצבה תלויה על הקיר. "גבר מתנהג כמו גבר, לא?" הוא ספק שאל ספק אמר. "אני הולך לספר עכשיו את כל האמת ולא איכפת לי ממנה, נמאס לי מההוראות שלה ומהסתימות שלה, בת-דודה – בת-דודה, היא תישאר כזאת גם אחר-כך... רק יותר אויבת מאשר בת-דודה אבל... שיהיה." הוא צחק, מדבר לעצמו תוך כדי שהוא נועל את נעליו, שם עליו במהירות את החולצה הראשונה שמצא, לקח פלאפון, מפתחות וכסף ויצא מהחדר. שנייה אחר-כך, גם מהבית.
"אני אומרת לך... הוא חתיכת דביל." היא צחקה לעצמה בעודה מורחת לק על ציפורניה.
"אבל אולי היה לו בכל זאת, משהו חשוב לומר?" עומר שאלה אותה, חושבת אחרת מהשנייה.
"מה כבר היה לו לומר? שהוא התעורר? אנחנו יודעות. שהוא דביל? עלינו על זה." היא גיחכה בלגלוג ניכר לעין ולא יחסה לכך חשיבות רבה כפי שעומר יחסה לכך. היא חשבה שזה סתם עוד תהיה חסרת משמעות שלו והמשיכה אחר סידוריה הרבים ליום המחרת.
באמצע החלום התשיעי שלי אולי... שמעתי קול מצלצל, זה היה הפלאפון. "מי לעזאזל מחפש אותי בשעה כזאת?" שאלתי את עצמי עוד ישנה עם עיניים עצומות מחפשת ביד אחר הפלאפון הארור. תפסיק לצלצל! חשבתי לעצמי בלב. "הלו?" עניתי לאחר מיליון הצלצולים שהבקיעו מהפלאפון, בקול מנומנם אבל... עניתי.
"אן!" שמעתי קול מוכר ומתנשף מהקו השני, לא טרחתי אפילו לפקוח את העיניים לבדוק מי המטריד.
"מממ?" המהמתי, נאבקת עוד לשקוע שנית לתוך החלומות.
"אני כאן, למטה." הוא אמר במהירות, אפילו שעוד נמנמתי והייתי חצי רדומה, הבחנתי בלהיטות הרהוטה שהייתה בקול שלו.
"מי זה?" שאלתי, נושכת את השפה התחתונה.
"איתי, נו מאמי... רדי" הוא ביקש בתחינה.
"רדי?" צחקתי לו בקו "נו, אל תציק, אני ישנה." הודעתי לו כאילו זה לא היה ברור מאילו קודם לכן.
"זה חשוב." הוא הכריז "אני צריך לדבר איתך."
"שכחת?" שאלתי, ממהרת להוסיף "אני לא מדברת איתך." אמרתי, וניתקתי את הפלאפון, מכבה אותו ותופסת את הכרית שלא תברח לי, החלומות מחכים לי...
סטיב התעורר וקפץ ממיטתו, נכנס לתוך המקלחת והסתגר בתוכה. הוא פיהק פיהוק גדול והתמתח. הוא פשט מעליו את הבגדים ונכנס לתוך זרם המים החמים, בעוד שעיניו סגורות והמחשבות פתוחות. בכל התקופה הזאת, ובמיוחד בימים האחרונים, הייתה שאלה אחת "מה יהיה הלאה?". שאלה אחת שתעתעה בו ולא הניחה לו. לכל מקום, בכל שעה ובכל זמן היא נזכרה לצוץ. סטיב הוא לא ילד של 'מה יהיה הלאה' והוא לא ילד של מחשבות אחר המחר, בכלל. הוא ילד של היום, של עכשיו ושל הרגע. "מה יהיה?" הוא שאל את עצמו, צוחק. "יהיה, זה שבקצב הזה אני אמות מרוב המחשבות האלו" הוא גיחך "מה בחורה אחת עושה לך, מה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
איבי