"זאת את היחידה שמפסידה כאן, לא אני." הוא המשיך, רציני מתמיד. "תן לי לתקן אותך, איתי, כי אני סבורה שאתה היחיד שטעה כאן" התרסתי בו "ואתה הפסדת. ואני אגיד לך גם למה, הייתי בטוחה שאתה ידיד שלי, שאתה רוצה את הטוב בשבילי ושאתה באמת היית כאן בשבילי.. אבל מסתבר שטעיתי. מסתבר שאתה אפס לא קטן, שכל מה שחיכית לו היה..." ניסיתי להוציא את כל אשר ליבי חפץ בו, אך לא התאפשר לי כשהוא קטע אותי בשיא -  "אולי תתני לי לדבר? כי עד עכשיו לא ידעת כלום ואת עוד לא יודעת כלום!" הוא פצח בטון גבוה המשדר כל-כך הרבה בטחון עצמי. ואני נרתעתי, וכל מה שחשבתי לעצמי בלב היה "מה עכשיו אני לא יודעת?!"

"שונים-אך עם זאת דומים"

פרק 48

"כן. שמענו, הבנו, ראינו... ו...  מה אני לא יודעת בדיוק?" התאפסתי על עצמי לאחר כשנייה, איך אני יכולה להירתע מאפס כזה כמו איתי?

"אן, את יודעת מה? כשתגלי את הכול, אל תפני אליי ותאמרי לי שהיית צריכה להקשיב לי מלכתחילה, כי אני לא אהיה שם להקשיב לך. את לא רוצה להקשיב כאן ועכשיו, אך ורק בעיה שלך. אני באתי לטובתך, ובאמת שלא יכולתי כבר להזיק לך אבל אם זה מה שאת בוחרת ורוצה... מי אני שאתנגד?" הוא התריס בי את הכול, ואני נותרתי המומה. מה, על מה הוא לעזאזל מדבר? מה כבר יכל היה לקרות? לבוא, לבכות לו? מה אני צריכה לגלות? להזיק לי? מתי הוא הזיק לי? הראש שלי התחרפן מרוב המחשבות שהציפו אותי וכל-כך רציתי להאיץ בו את כולן אך הוא היה עצבני כל-כך... שהצליל ניתוק לא איחר להגיע.

* * *

היא הדפה אותה במהרה והתרחקה אחורנית.
שחף הביטה בה במבט תמוה... וציפתה לרגע בו תתחיל לדבר, לרגע בו תיפתח אליה, לרגע בו תראה לה... שהיא אכן, זוכרת אותה. שתראה לה סימנים חיים, שתראה לה... את ההפך ממה שהיא קיבלה לראות.
"שלא תחשבי שסלחתי לך," היא פצחה את השממה באוויר, ואמרה זאת בקול ספק רוגז ספק כאוב.

"למה מתוקה?" שחף נשכה את שפתה התחתונה, היא הבינה. התהיות שעלו במוחה עוד כשנכנסה לחדר ממשו את עצמן... ואכן, היא ידעה, גיל כועסת עליה.
"את כמו כל אותם אנשים שהולכים ושבים. מבטיחים דברים, מפריחים בך תקוות, מעלים לך את החיוך ובאמת גורמים לך להרגשה יותר טובה... אבל לא. אף-אחד לא עומד בהבטחותיו. אנשים מבטיחים ולא מקיימים... עושים מעשים ולאחר מכן נעלמים. התעייפתי מלצפות, התעייפתי מלקוות, התעייפתי מהכול." הדמעות ניכרו בפניה, נראה היה ששחף באמת פגעה בה. וכאב לה, כאב לה כל-כך. ובעצם... כאב לשתיהן, וכמו שאומרים "צרת רבים- חצי נחמה" .

* * *

"איך אתה יכול להיות כזה אגואיסט ולא מתחשב, אני לא מבינה." קסם התרתחה, נראה היה שזה באמת הרגיז אותה.
"אגואיסט ולא מתחשב?" הוא התפעל מצמד המילים שהושחלו מפיה, "איך את יכולה לומר לי שאני אגואיסט ולא מתחשב כשאת בעצמך כל הזמן מתחמקת ממני ולא רוצה להקשיב פעם אחת ולתמיד למה שיש לי לומר?"

"זה בכלל לא קשור. אתה מחליף נושא." היא התחמקה, לא רוצה להיכנס לזה שוב.

הוא גיחך בזלזול, תוך כדי שהוא מניף את ידו בביטול "ואת? מה את עושה עכשיו?"
"מדברת איתך על שחף. תצא קצת מהמחשבות על עצמך ותחשוב על אחרים. ולא נגיד שאני מדברת איתך על מישהו שהוא רחוק ממך, מדובר על שחף. שלידיעתך, היא ידידה מאד טובה שלך." קסם המשיכה בשלה, לא מנסה אפילו להיכנס למה שנדב כן ניסה ורצה שתיכנס. זה לא עניין אותה פשוט באותם רגעים. היא הייתה נסערת מהשיחה עם שחף ועוד יותר נסערת מזה שהיא לא הבינה כלום ושנדב בכלל לא הבין אותה.

"והאחד לא הבין את השני, וכל מה שהיה ברצונם לומר נשאר עמוק עמוק בלב, בתקווה שבפעם הבאה, הם יצליחו להוציא ולפרוק החוצה, בתקווה, שבפעם הבאה, הלב יהיה נקי מהדחקות, וכל ההדחקות, יעלו באוויר..."

* * *

אורון הרגיש שהוא על סף התמוטטות עצבים. היה לו קשה להישאר חנוק בחדר 24 שעות ביממה, תקוע למיטה ולכל מיני מכשירים מעצבנים, ועוד בנוסף לכל, כשמיתרי קולו לא מועילים בטובם לפעול.
תחשבו שזה כמו בן-אדם הכבול מכל צד.

הוא מנסה להשתחרר ולהרפות את החבל, אך הוא מוקף מכל הצדדים,

שכל ניסיון גובל בכוח, וכל כוח שהשתמש הולך ונחלש, הסיכויים שהוא ישתחרר קלושים וחסרי סיכוי, והוא מרגיש חסר-אונים ואובד עצות בצורה שאף-אחד לא יוכל להבין אותו.

ואמא שלו, שעזבה בפתאומיות את החדר, שלא הסתובבה אליו, לא נפרדה ממנו לשלום, לא דיברה אליו..זה היה לו קשה. הוא הרגיש פתאום מלא הערצה כלפי אמו, הוא הבין כמה היא לא יכלה לשאת זאת, וכמה היה לה קשה בעצם לשמוע כזה דבר.הוא העריך אותה,מאד. והוא רק קיווה בכל ליבו, שהתקופה הזאת תגמר במהרה. והוא רצה, לחזור לחיקם של חבריו האהובים, לחזור לחיו, הרגילים והנורמאלים. רצה להשאיר את הכול מאחור, רצה להשאיר בעבר בעצם.. ולהמשיך הלאה, בלי כלום. בלי הזיכרונות, בלי הפלשבאקים, בלי כל הדברים שקישרו אותו לנפילה הנוראית הזאת.

* * *

נדב הרגיש מאוכזב, פגוע, מעוצבן ובקיצור המון רגשות מעורפלים שכאלו שהתערבבו להם בתוכו ויצרו מן סלט רגשות, שהותיר אותו לגמרי מבולבל בתוך עצמו. הוא בעט בכל מה שנקרה בדרכו,הוא צעק, הוא השתחרר, הוא רץ, הוא לקח כדור ומרט את עצביו על הסל. אך כלום לא עזר. הוא היה מותש עד כדי כך שהוא לא מצא מנוח. והמחשבות התרוצצו, והוא לא הבין. הוא היה סבור שהיא מרגישה אליו משהו, מה סבור, הוא היה בטוח בכך. איך זה הגיוני שהיא כל הזמן מתנגדת? כל הזמן מתחמקת? משהו עובר עליה, החליט. אם היא רוצה אותו באמת ובתמים, זה לא הגיוני שהיא לא נכנעה לו עד עכשיו אחרי כל-כך הרבה זמן שהוא מחזר ורודף אחריה, אך מצד שני זה לא הגיוני שאם לא קיימים אצלה רגשות כלשהם כלפיו, היא לא עשתה בנידון שום-דבר. היא לא התעצבנה ולא העיפה אותו לעזאזל. ואז המחשבות בכלל התעופפו להן למקום אחר... ואז הוא נזכר, במה שעומר, כל-כך רצתה וייחלה שהוא ישכח.

" והוא נזכר, מה שאומר, שעכשיו, זה מתחיל. אוהו....כמה שזה מתחיל."

יואו אני יודעת שעברו שנים!! אני כ"כ כ"כ כ"כ מצטערת.
אני לא אתפלא אם לא נשארו לי כבר כמעט קוראים. אבל זה לא בראש סדר העדיפויות שלי הסיפור, ולמען האמת אני לא יודעת כבר אם אני אמשיך לעדכן הרבה. אני חושבת שזה בא לי בתקופות, לפעם בא לי ולפעמים לא.
אבל כשאני אמשיך את הסיפור אני אמשיך לפרסם כאן.
מקווה שאהבתם. ומקווה שהפרק הבא לא יגיע אחרי יותר מחודש...

חופש גדול שמח ומקסים שיהיה לכולכם! תנצלו אותו עד הרגע האחרון