קצת קשה להתחיל פוסט כזה, שמבחינתי הוא חשוב מאוד כי הוא יישא איתי זיכרון מדהים על חווית הגדנ"ע שלי. אני רק מקווה שעם ההתחלה הקשה, ייפתח מחסום הכתיבה ואני אצליח לתאר במילים את כל מה שעברתי בחמישה ימים [בערך, זה לא נטו] בהם הייתי בפעם הראשונה מחוץ לבית כל כך הרבה זמן ונהנתי כל כך להיות חייל בפוטנציה. אז, כדי שאוכל להתחיל לשפוך את כל מה שיש לי בראש, אני אתחיל עם מילון מושגים קצר, כדי שתבינו את כל הקיצורים וראשי התיבות שאני הולך לשפוך כאן. אז, יאללה, שבו ב"הקשב"- קריאה מהנה :)
*צוות- קבוצה של כ14 חיילים בפוטנציה שבראשם עומד מפקד.
*מחלקה- הרבה קבוצות ביחד הן ביחד מחלקה. היו שתי מחלקות, מחלקת בנים ומחלקת בנות.
*פלוגה- שתי המחלקות ביחד היוו פלוגה.
*ישיבה/עמידה בהקשה- יושבים/עומדים כאשר הרגליים בצורת V קדימה והידיים בצורת יהלום מאחורי הגב, הכי למעלה שאפשר.
*מדוגם- עשוי בצורה הכי טובה שאפשר, כדי להוות דוגמא.
*ש"ג- שער הגדוד.
*מ"מ- מפקד מחלקה.
*רס"פ- רב סמל פלוגתי. אחראי על כל הציוד ועל המשמעת.
*הסמלת- יד ימינו של הרס"פ (לא, היא לא מאוננת לו! יש לה תפקיד אחר...).
*שבירת דיסטנס- לכל אורך הגדנ"ע יש פער בין המפקד והפקוד וצריכים להתייחס בכבוד למפקד שלך. בשירת דיסטנס, כולם חוזרים להיות בני אדם שווים.
*פזצט"א- סדרה של הפעולות פול, זחל, צפה, טווח אש. פזצט"א עושים כאשר אתה מותקל ומתחילים לירות עליך.
*א"ג- אימון גופני.
*מד"נ- מדריך נוער.
"הכניסה על אחריותכם בלבד...."
האוטובוס המזופט עבר דרך הש"ג והחנה את עצמו מול פלוגה א', הפלוגה שבה ביליתי את הגדנ"ע שלי. הדלתות של האוטובוס נפתחו ועלה על האוטובוס בחור במדים עם רובה M16 שתלוי לו מאחורי הגב והתחיל לדבר במבטא ארגנטינאי עמוק [אותו בחור התברר מאוחר יותר כמ"מ שלי]. הוא איחל לנו ברוך הבא ודיבר על זה שהגענו לגדוד הנוער ואנחנו הולכים להיכנס לתוך פלוגה א'. ירדנו כולם מהאוטובוס, הוצאנו את התיקים שלנו והתחלנו ללכת לכיוון שטח ההתאספות בפלוגה. שם, אמרו לנו לשים את התיקים שלנו על החול ולרוץ לעבר מקום המפגש, בו ציוו עלינו לעמוד בשלשות מדוגמות תוך הסבר על "איך עומדים בהקשב". אחרי זה עברו סלקציה. זה קצת שואתי להגיד שבצבא ישראל מעמידים אנשים בטורים ארוכים ועושים סלקציה, אבל מה לעשות- זה מה שהיה שם. בחור מזוקן, שהתברר אחר כך כרס"פ שלנו, התחיל לצעוק בקולי קולות ולשחק אותה הכי מיליטנטי שהוא רק יכול. הוא נראה כאילו היה על סמי מרץ, כי הוא לא יכל לעמוד במקום אלא רק ללכת מצד לצד כמו איזה בחור ששתה יותר מדי רדבול. בכלל, כל האנשים שגזרת הפיקוד לא יכלו לעמוד במקום בשקט, כולם זזו מצד לצד כמו פקעות עצבים. לאט לאט, הרס"פ חילק את כולם לצוותים ואני ועוד 13 איש נשארנו לעמוד במקום, עלינו הוא פסח. מפקדת אחת באה אלינו והסבירה את כל מה שאנחנו צריכים לדעת למשך החמישה ימים הקרובים, החלק מאיך המדים שלנו צריכות להיראות ועד כיבוי האורות בלילה וההליכה לישון. בכך, בעצם, הפכנו להיות צוות 11, הצוות הכי טוב בפלוגה.
"יאי, אני חייל!"
אחרי שלמדנו איך להסתדר בח' מדוגם, איך לעשות שתי טורים, איך פונים למפקדת ומה עושים כשנותנים לנו זמנים לבצע פעולה- הלכנו ועמדנו בתור לקבלת הציוד האישי למשך חמשת הימים הקרובים. הגיע תורנו ומצאנו את עצמנו עומדים מול ביתן כחוש שנקרא, בשפת המפקדים, "הרספיה" [כן, כמו שאתם יכולים לנחש, זהו המקום שבו שוכן הרס"פ של הפלוגה]. תוך לא יותר מדי זמן, קיבלנו מעיל צבאי אחד [שהיה בין הדברים המחממים ביותר כשיורד גשם זלעפות בחוץ ואתה חייב לעמוד בח' למפקדת], מכנס צבאי, חולצה צבאית, חגורה [שלא הייתי צריך כי הבאתי אחת יותר טובה מהבית], מימיה [שבכל ערב התמלאה בתה חם והיה גוש מחמם בלילות הקרים- בתוך שק השינה], בית מימייה. בנוסף לכל, קיבלנו גם המון רצון לבעוט לרס"פ באשכים המצומקים שלו, כי הוא היה בסך הכול איזה כוסית מושתנת ששחקה אותה "בעלת סמכות" איי ייאיי יאיי. כוס אחותו.
כיצד לובשים מדים בצורה מדוגמת?
לובשים את המכנסיים ובתוכם מכניסים את החולצה שמכופתרת כולה חוץ מהכפתור האחרון. מוציאים טיפה את החולצה מהמכנסיים כדי שתסתיר את החגורה, שאותה לובשים אחרי שמכניסים את החולצה לתוך המכנסיים. את בית המימייה מלבישים על החגורה באופן כזה שלא יברח כלום ואת המימייה שמים בתוך בית המימיה ודואגים שהמימייה תהיה מלאה תמיד. בנוסף, אם לובשים את המעיל, חייבים לסגור את הרוכסן של המעיל ולכפתר את כל התיקתקים שלו, חוץ מהתיקתק האחרון.
"כן המפקדת!!!!!!!"
אחרי שהרס"פ חילק את כולם לצוותים, המפקדת שלנו הגיעה. בחורה לא גבוהה במיוחד ורזה. היו לה פנים משונות [כאילו המוצא שלה היה מיוחד] והיא הייתה מדוגמת, מכף רגל ועד ראש. היה לה, כמו לכל המפקדים, נשק צמוד שהיה עליה תמיד והיא דאגה לו כמו לחבר הכי טוב שלה. היא היתה קרבית, שמו לב לזה עליה. היא צרחה את כל הפקודות ודרשה מאיתנו, וזה ציטוט- "תהיו אריות!! שכל הפלוגה תשמע שצוות 11 כאן! אני לא רוצה חבורה של כוסיות שילכו ויעשו ציפורניים, זה ברור?!". כל השבוע היא הייתה כמו אמא שלנו, הייתה קשוחה כמו לא יודע מה, קיצרה לנו זמנים ודרשה מאיתנו להתעלות על עצמינו- אבל, כשזה הגיע לדאגה, היא תמיד דאגה לצוות שלה ורצתה שיהיה לנו הכי נוח שיש- אם זה בלשכנ"ע את הרס"פ לעבור לישון בחדרים כשירד גשם חזק ואם זה לעבוד עד שעה אחד בלילה בלקשור את האוהל שלנו כדי שלא יעוף ברוח. פשוט, המפקדת המושלמת. בסוף הגדנ"ע, ביום חמישי, היה שבירת דיסטנס- המפקדת שלנו כינסה את כולנו באוהל ודיברה על עצמה. היא סיפרה שקוראים לה אלונה [ואת השם משפחה אני לא זוכר, אבל אני אברר], היא שירתה בקרק"ל [קרבי קל לבנות] על גבול עזה אבל, בגלל שהיא עשתה פזצט"א על שדה מוקשים והתרסקה לה רגל שמאל, הפרופיל שלה ירד והיא לא יכלה לשרת יותר בקרבי, אז היא עברה להיות מפקדת בגדוד הנוער שבשדה בוקר. אותה בחורה קרבית שחיה את הצבא, גרה בת"א ברמת אביב והיא טחונה ברמות. אבא שלה מקסיקני ובגלל זה היא נראתה מוזר. היא ביקשה לשים דגש על זה שהיא מקסיקנית ולא פוקהונטס, כנראה זה בגלל שהרבה התבלבלו ביניהם. כשהיא סיפרה לכולנו מה היא, מאיפה היא באה והכול- הייתי המום, לא ציפיתי שהיא תהיה מה שהיא אמרה- הייתי בטוח שהיא איזה בחורה ענייה מהפריפריה שלא הלך לה בחיים אז היא התגייס לקרבי... באמת, מי היה מאמין?
חנ"פ, ש"מ, גד"ד, חת"כ, שט"ת וממ"ע
אם לא היו מסבירים לנו מה כל אחד מראשי התיבות אומר, אני בטוח שהייתי מתחרפן כבר על היום השני בגדוד. לפעמים זה נראה כאילו אף אחד מהמפקדים לא יודע עברית, אלא מדבר רק בשפת הקיצורים- במטרה ברורה שאף אחד מהחניכים לא יבין אותו. באמת, זה כל כך מעצבן לפעמים עד שבא לך לעשות ש"ר בקח"ל השמאלי! אבל, במזל, המפקדת שלנו עיכבה אותנו על כל ראשי תיבות שהיא פלטה מהפה והסבירה לנו כל מה הוא אומר. זה היה משעשע, כי לפעמים זה נראה כאילו היא מדברת בקצב בלי לחשוב, כי המילים האלה פשוט היו חרוטות לה בראש והיא לא הייתה צריכה לחשוב יותר מדי לפני שהסבירה כל ראשי תיבות, כי היא השתמשה בזה כל כך הרבה....
"מישהו רוצה קיא לארוחת בוקר?"
האוכל בצבא הוא משהו מיוחד. חוץ מארוחות הבוקר שהיו זוועתיות- גם כי הייתה ריבה בטעם שלשול, גם כי הייתה דייסה [דייסה!! אתם קולטים?!] שנראתה כמו פליטת פה של איזה טבח ראשי וגם כי הביצים הקשות פשוט לא התקלפו [!!!]... חוץ מזה, הארוחות היו מצויינות. בין הארוחות היה קוסקוס, מרק תירס [עם ביצה צפה!!! ביצה!!], נקנקיות, ספגטי, חומוס, לחם, מילקי, שוקו, שניצל ושאר מאכלים שאני מצאתי טעימים מאוד. מצד שני, היו הרבה אנשים שלא ממש אהבו את האוכל הצבאי- ועד עכשיו אני לא מבין למה. לפני כל ארוחה, צריכים לעשות א"ג כדי להתחמם. זה לא משהו כבד מדי, אבל זה הנוהל הצבאי, לפחות ככה המפקדת שלנו הסבירה. בסוף כל ארוחה, צריכים לקחת את המגש שלך וכל הכלים שאכלתם בהם לשים אותם לפי הסדר מחוץ למטבח, כדי שיהיה נוח לאותו אחד שעושה תורנות מטבח וצריך לשטוף את כל הכלים. במטבח אסור להיות עם כובע. אני לא יודע בדיוק למה, אבל זה הנוהל- משהו על פקודת מטכ"ל.... זה מה שאמרו לנו. אסור גם לשים כוסע כשיורד גשם... מה שעוד יותר מפגר מבחינתי.
"11 כדורים לכיוון המטרות, נשק לבודדת העבירו- אשששששששששששש!!!!!!!"
בערך כל השבוע עברנו שיעורי נשק, בהם הסבירו לנו איך לשכב, איך לאחוז את הנשק, מי המציא את הנשק, איך הוא עובד, מה השמות של החלקים העיקריים של הנשק, איך עשוי כדור, באיזה מהירות הוא עף, מהו חוק הסטיה של הכדור, באיזה תנוחה צריכים להציב את הרגליים, איך מכוונים וכל הפרטיים הטכניים. אחרי כל ההסברים וההרצאות, ביום רביעי בבקור יצאנו למטווח, בו קיבלנו M16 ארוך והיינו צריכים לקלוע למטרה במרחק 50 מטר, כל זאת בעזרת מחסנית עם 11 כדורים של 5.62 [אם אני לא טועה] מ"מ. נכנסנו למקום של המטווח, הקשבנו להוראות של מפקד המטווח [שזה היה בעצם המ"מ] שלנו ואחרי שקיבלנו פקודת אש, היינו צריכים להתחיל לירות. לפני הכדור הראשון, אתה לא יודע מה עומד לפניך, אתה לא יודע באיזה חוזק ההדף, כמה קשה זה לכוון ובכלל, כל החום הזה שנפלט מהרובה והריח של אבק השריפה והכול. יריתי בפעם הראשונה ונכנסתי קצת להלם. צד שמאל של הגב שלי נתפס (כי השכיבה לא נוחה) והיה לי קשה לכוון. בנוסף לכל, שכחתי גם את המשקפיים שלי בתיק בפלוגה- מה שאומר שראיתי קצת מטושטש. אבל, אחרי הכול, כשירדנו להביא את המטרות, גיליתי שיש לי 10 כדורים במטרה מתוך 11 שהיו לי. מתוך ה-10, שני כדורים בתוך העיגול השחור שמציין בעצם את מרכז המטרה. אומנם, המטרה שלנו הייתה לעשות מקבצים [שלושה כדורים קרובים אחד לשני במרחק של עד 5 סנטימטר)- אבל עדיין.... זה כבוד. ביחד לכל שאר הפלוגה שטווחה, עשיתי תוצאה מצויינת. היו כאלה שלא פגעו במטרה בכלל והיו כאלה שפגעו כדורים מעטים. המד"נית בבסיס אמרה לי שאני ממ שטוב בזה ואם למרות כל הקשיים הצלחתי להגיע לתוצאה כזו, כדאי שאני אחשוב על להיות צלף בצבא. המטווח הזה היה מצויין ונהנתי מאוד, מאוד מאוד.
________________
אני יכול להמשיך ולכתוב על הגדנ"ע שלי במשך שעות, באמת. יש כל כך הרבה דברים שלא כתבתי ועוד רצים לי בראש- אבל, אם אני אתחיל עם כל הפרטים הקטנים שעשו לי את הגדנ"ע, אני לא סיים לעולם. אז, פה אני מפסיק, עם טעם של עוד.... אני בטוח שהזכרון הזה באמת לא יישכח לעולם. נהנתי מאוד, זה היה שבוע מושלם ובזכות זה, אני כבר מחכה לגיל 18, להתגייס לצבא ולראות מה קורה איתי שם....
משוחררים!
שוּש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
