אתם מכירים את אותו מצב מעצבן שבו כבר כמה ימים מעסיקה אותכם שאלה מהותית ברומו של עולם- אבל אתם יודעים שבחיים לא תצליחו לענות עליה? כי, לא משנה את מי תשאלו- אף אחד לא יוכל לתת לכם תשובה מוחצת וחד משמעית, אלא רק יוכל לתת לכם דיעה אישית ולא גורפת.
אז ככה זה כבר כמה ימים, מעסיקה אותי שאלה שעלתה לי בראש כתוצאה מסיטואציה שיגרתית נורמאלית שבטח מתרחשת לכל בנאדם בשלב מסויים של החיים שלו. לחלק סיטואציות מסוג זה ספציפית קורות לעיתים שכיחות ולחלק אחר, זה יכול לקרות פעם בחיים. אבל, העיקרון הוא אותו עיקרון, הבעיה בסיטואציה היא בעיה כללית שאפשר להשליך על כך סיטואציה דומה אחרת (אני יודע שקצת התבלבלתם ואין לכם מושג מה אני בעצם מנסה להגיב- אבל הכול יתברר תוך כמה שניות).
לפני כמה ימים, כמו בכל יום, התעוררתי בבוקר. הייתי חולה (ואני עדיין, ד"א) אבל בכל מקרה החלטתי שאני צריך ללכת לבית הספר, כי זה היה אמור להיות יום חשוב שאסור לי לפספס. אז, הרמתי את התחת המסוקס [סליחה, הייתי חייב] שלי מהמיטה, התארגנתי כמו כל בוקר [כלומר, התפלשתי בבוץ ונהרתי בקול רם] ליציאה לבית הספר (רק יותר באיטיות, כי לי ולעצמות החלשות שלי לא היה כוח לזוז) ויצאתי לתחנת האוטובוס. כדי להגיע לבית הספר, אני צריך לעלות על האוטובוס הפנימי במושבה בה אני גר- אחרת, זו הליכה של בערך 20 דקות, וזה אם הולכיםבקצב סביר ולא בקצב של בחור שרק לפני רבע שעה התעורר מחלומות מתוקים. אז, ירדתי לתחנת האוטובוס והתיישבתי בה. לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים לתחנה, עד שהספסל התמלא ולא היה מקום לעוד אדם שייבוא וירצה לשבת. האוטובוס, כרגיל, איחר ורציתי לדעת בכמה דקות הוא הולך לאחר הפעם והאם הוא יישבור את השיא של עצמו. אחרי כמה דקות, בהן ישבתי בציפייה מתמשכת, הגיעה בחורה דיי מבוגרת ונעמדה ליד המעקה של התחנה. בלי לחשוב פעמיים, באופן אינטואיטיבי לגמרי, קמתי ממקומי, נעמדתי לצד הספסל, חייכתי לבחורה ואמרתי לה שהיא יכולה לשבת במקומי. כמובן שאחרי ההצעה הגיע הויכוח הישראלי המצוי, בו שני הצדדים מראים נימוס והתנהגות הוגנת ולבסוף, הבחורה השתכנעה, התיישבה במקום שחיממתי בשבילה ואני נותרתי לעמוד. לאחר כמה דקות של עמידה ובהייה באויר הנקי, עלתה במוח המחשבה: "אני מקווה שאם אמא שלי או סבתא שלי או כל אדם אחר שחשוב לי ואני אוהב ייתקל בסיטואציה כזו, יהיה מישהו שיקום וייתן להם לשבת במקומו".
וכל השאלה שלי עלתה. כשהתרוממתי ממקומי ונתתי לאותה בחורה לשבת, לא חשבתי על כך שאני מקווה שאם זו הייתה אמא שלי, היה מישהו כמוני שהיה קם ונותן לה לשבת- פשוט קמתי. אבל, עובדה שהמחשבה הזו עלתה במוחי לאחר כמה דקות של עמידה. אז, יכול להיות שבעצם פיניתי לאותה בחורה את מקומי ועשיתי בעצם מעשה שנחשב אדיב וטוב- בגלל שבתת מודע היו לי מניעים אגואיסטיים? ואם כן, לכל מעשה טוב יש מניעים אגואיסטיים?
אם זה אכן כך, אז מיהו אדם טוב? האדם האגואיסט ביותר? המחשבה הזו, שהאנשים הכי טובים הם האגואיסטיים הכי גמורים, היא מחשבה מרתיעה וממש לא נעימה. מה זה אומר על החברה שלנו, על העולם? כי, אפשר להגיד שגם האהבה היא הרגשה ממניעים אגואיסטיים טהורים וגם הרצון לשמח אנשים הוא רצון אגואיסטי לגמרי- אז, בסופו של דבר, למה זה הופך אותנו?
תהיות,
שוּש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
