והזמן נעצר, כל מה שיכולתי להרגיש היה מגע כפות הידיים שלך על הכתפיים שלי. הן היו קרות, קפואות, ממש צרבו לי בבשר עד כדי שהרגשתי שהיידים יפלו מהמקום אם לא תשחרר. פתאום הכול נהיה שחור, ממש כמוך- ואז התחלתי להרגיש, במכה אחת, את כל מה שלא רציתי להרגיש ממך כל אותו הזמן שלא הכרנו.
עצמתי את העיניים, הכול היה אפל וקודר.
לאט לאט מחשבות צפו לי בראש, בבת אחת. כאילו עבר הווה ועתיד מצטלבים להם יחד ומכים בך במלוא הדרם. עד היום אני מנסה להבין אם זו הייתה הרגשה חד פעמית שצפה רק בגלל הסיטואציה, או שזה משהו שאתה חווה יום יום, שעה שעה, דקה דקה. הלב החל לפעום יותר ויותר לאט, כאילו האחיזה שלך משתקת אותי, לוקחת ממני את מעט הכול שהיה לי בבוקר של אותו היום. כעס, עצב, פחד, חרטה, זעם, שנאה- הכול בבת אחת, כמו מין הצפת רגשות שכזו, מלאה בכל ההרגשות הכי מזוויעים שאדם יכול לייחל להם.
אנשים שפגעו בך,
אנשים שרצחת,
בחורות שהטרדת מינית,
פרפרים שגזרת להם את הכנפיים,
תמימות שנהרסה.......
הכול בגללך. וזה לא נראה כאילו איכפת לך.
ואז אתה שחררת, אחרי איזה שניה שנראתה כמו נצח. התגובה האינטואיטיבית שלי הייתה לרעוד, משהו שלא היה בשליטה שלי בכלל, תגובה לא רצונית שכנראה הייתי חייב לעשות. את כמובן הגבת בדרך שלך, לא הבנת מה אני רוצה- למרות שזה בסדר, כי אני משוכנע שבאותו הזמן גם אני לא כל כך ידעתי.
ומאז אני עסוק בזה, מהורהר בכל שניה שאני נזכר בזה. לא יכול להיות בן-אדם כל כך רע. לא יכול להיות אדם כל כך חסר רגשות מצד אחד, אבל מלא רגשות נוראיים מצד שני. לא יכול להיות אדם כל כך אגואיסט שכל כך רוצה לחלוק את מה שהוא מרגיש עם עוד מישהו. לא יכול לאדם אדם כל כך חסר התחשבות שפשוט לא מסוגל לעמוד בעול שהוא הציב לעצמו. לא יכול להיות אדם כל כך לא איכפתי שיתנהג כמו שאתה מתנהג. זה פשוט לא הגיוני.
אני לא יודע מה הכוונות,
אני לא יודע מה המניעים,
אבל- תמיד אמרו לי שמאנשים כמוך צריכים להתרחק,
כי הם יודעים רק להכאיב ולא לתת אהבה.
שוּש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
