מאחורי העצים שמעתי רחש, כמו באותן סרטים בהם הגיבור של העלילה חושד שעוקבים אחריו ואז, משום מקום, הוא שומע שבירה של ענף עץ יבש ויודע שחששותיו אומתו. הסתובבתי לאט, בעודי תוהה על מר גורלי, כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב, כדי לא לגרום לתקיפה. ושם, בין השיחים הירוקים והאפלים, בצבצה לה עין צהובה, חדה כתער- ולא מצמצה. עד אותו היום לא באמת יצא לי לחשוב מה לעשות במצב כזה, שבו אתה נתקל באמצע היער, בשעה מאוחרת, בנמר- ללא זכר לשום יישות חיה מסביב, בלא נפש אדם בסביבה.
את העין הזו, נועצת בי מבטים, אני זוכר עד היום- וגם מה שקרה אחרי זה. אותה העין החלה מתקרבת לכיווני, למרות שלא זזתי ונשארתי קפוא במקום, מנסה לעצור את הנשימה ולא להותיר לייצור סיבה לחשוב שאני בשר ודם חי ונושם. העין התקרבה לאט לאט וחשפה מאחוריה חברבורות שחורות, גוף פראי כתום, צהוב וחום, שהותאם בדיוק למטרות כאלה, ציד של טרף חסר ישע, ממש כמוני. הייצור התקרב, נשארתי במקום, בלית ברירה, מפחד שמא תזוזה קטנה שלי תגרום לתקיפה ולחיסולי המהיר. הנמר התקרב, יכולתי לשמוע את קצב נשימתו, יכולתי לחוש את הכוונה שלו לקפוץ עלי, ממש לפני ש.....
הסיפור שלי ושל רבים אחרים מתחיל ביער סבוך צמחיה ובעלי חיים- וכנראה שגם יסתיים שם. חלק יקראו למקום הזה יער, חלק יקראו למקום גן של שושנים- ואחרים, יוצאי דופן אך לא מעטים, לא יראו את היופי ביער שלי, ביער שלהם- ורק יזלזלו בו, בלי לדעת שהיער הזה יכול להחזיר בדיוק באותו המטבע. רוב בני האדם כבר הפסיקו לראות את המקום הזה כיער, כזכר לאבות אבותינו, כזכר למהות הקיום שלנו, כזכר למי שאנחנו.... רוב בני האדם, רואים את היער הזה כמציאות הלא מתחדשת שבה אנחנו חיים- שממנה איך דרך יציאה שמתקבלת על הדעת, אם אתה עדיין רוצה לשמור על הקיום שלך. מלחמת השרדות, שבו החזק שורד והחלש, מכין קפה לבוס שלו ומצחצח לו ת'נעליים.
לפעמים אני חושב שהיער שלי זה המקום היחיד שבו פרפר סגול ויפה יכול להפוך לדבר הכי מפחיד שראיתי בחיים.
[מי שחשב פעם שכל העולם במה ואנחנו שחקנים,
יכול להיזכר בנשכחות ולהבין שכל העולם יער, ואנחנו חרקים.]
נשכחות,
שוּש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
