אנשים בלי פה צוחקים עלי. לפעמים הם מפסיקים לצחוק, עוצרים לרגע- ומתחילים לדבר בשפה מוזרה שכזו, שאם תבין אותה תהפוך להיות אחד מהם. שילוב מוזר של עברית קלוקלת, מעורבבת בקצת גרמנית, כשבכל סוף מילה יש את האות נ', כד להדגיש כמה לא איכפת להם.
מושגים כמו "אהבה", "שמחה", "געגוע"- ויותר מכל, "אנושיות", הם ממש לא חלק מהשפה.
את ה"אהבה" מחליפה "דאגהן"
את ה"שמחה" מחליף "התמכרותן"
ואת הגעגוע מחליף "כאבן"
את ה"אנושיות" מחליפים "כעס", "עצבנות", "חוסר איכפתיות" ו"רצון לפגוע"- וכל אלה לא מסתיימים באות נ', כי אלה הדברים היחידים שהם לא היו צריכים לעוות כדי להפוך אותם לשלהם.
אנשים עם פה פתוח בוכים על הכתף שלי. הם לא צריכים לדבר כדי לגרום לי להרגיש. הפה שלהם הוא רק ליופי- למרות שיופיהוא לא באמת חלק מהמציאות שלהם כי, מה יפה בלראות את הבן-אדם הכי חלש והכי אומלל בעולם- נותן לך את הכתף שלו כדי שתזיל עליה דמעות?
לפעמים אלה שיש להם,
הם האנשים שאין להם כלום.
שוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
