נולדתי עם שן אחת חומה. לא צהובה כזו, כמו לאנשים שמעשנים המון המון זמן- חומה, כמו בצבע האדמה, כשחופרים כמה מטרים לעומק. השן החומה היא השן הגדולה הקדמית מצד ימין. הרי, יש שתי שיניים גדולות במלפנים של הפה- אז היא שם, צבועה לה בחום ססגוני, ממררת לי את החיים- ואת היכולת לחייך.
הכול התחיל כשנולדתי. תינוק קטן ורגיל- ממש כמו כל שאר התינוקות שזה עתה נולדו. כמובן שבכיתי, בעטתי והייתי אדום עם טיפה שיער מלמעלה- אבל, שן חומה, לא הייתה לי, כי עוד אין שיניים בגיל הזה- זה מגיע עם הזמן, לאט לאט- כדי לא לתת לאף אחד אפשרות להתגונן מפני זה.
השיניים התחילו לצמוח לי בגיל ממש צעיר, אני לא בדיוק זוכר מתי. ההורים ואפילו רופאת המשפחה היו המומים לגלות כמה מהר צומחות להן השיניים שלי, הרבה יותר מהר מכל תינוק אחר שנולד. השן הראשונה שצמחה לי, הייתה השן הקדמית הימנית- היא גדלה לה לאט, נתנה את הספתח לצמיחת השיניים- וכל השיניים האחרות, חיכו לה בשקט, נתנו לה את הזמן.
בדרך כלל, אנשים לא זוכרים מה שקרה איתם בילדות- אבל אני, משום מה, זוכר את היום הזה בבהירות. הייתי בן שנה בערך, אמא באה לביקור סדיר שהתרחש בערך כל חמש דקות- היא פתחה לי את הפה וגילתה בתוכו- שן אחת גדולה, שצמחה לשיא אורכה- בצבע חום. בהתחלה היא הייתה בטוחה שליקקתי לעצמי את התחת, תוך גמישות מדהימה ויכולות אקרובטיות מרקיעות שחקים. אבל אז היא הושיטה את האצבע שלה, ניסתה לנקות את הגוש החום מעל השן- וכלום, ממש כלום. משחות שיניים, מברשות שיניים, חומרים למיניהם... כלום לא עזר, כלום לא היה יכול להוריד את הסימן הזה מעל השן.
ומאז ועד היום עברתי טיפולים
צחצוחי שיניים אינטנסיביים
עקירות שהצמיחו שן חומה עוד יותר
הברקות שיניים
חומצות פלואוריד
קולגייט-טוטאל
סנסודיין
שיננית
הלבנות שיניים חוזרות ונשנות
אפילו נייר זכוכית
והשן, עומדת שם איתנה, חומה מתמיד- כך שנדמה שככל שנתעסק בה יותר, היא תצבע את עצמה בחום חזק וכהה יותר, כאילו היא פותחת את הפה שלה ומוציאה לנו לשון אדומה וקטנה שמלגלגת עלינו ועל העולם הלבן שלנו, לבן עם טיפת חום כהה, ששייך כולו רק לה.
אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה זה לחיות עם שן גדולה וחומה בקדימה של הפה. ואל תנסו להגיד שאתם מבינים ושכואב לכם כמו שכואב לי, כי אתם לא יודעים, כי אתם אף פעם לא תצליחו להבין מהם החיים עם שן חומה בתוך פה לבן. מה זה ילדות כשבגן קוראים לך "חוּמֵנִי", בבית הספר אנשים מפחדים להסתובב לידך, כי אתה מוזר ומוזרים הם לא חלק מהחבורה- ובתיכון... בתיכון אף אחת לא רוצה להפגיש את השיניים שלה עם השיניים שלך, בגלל השמועה שחס וחלילה חלק מהחום שלי יכול לעבור ללבן שלה, כי אומרים שזה מדבק, כי כשיש לך חום בשן הקדמית, בינך לבין המצורעים, אין כל כך הבדל.
ואז היא באה. גם לה הייתה שן חומה, בקדימה של הפה, בצד שמאל. ואחרי שש עשרה שנה שלא חייכתי, מתוך בושה עמוקה בשן החומה שלי- נפלט לי החיוך הרחב ביותר והגדול ביותר שאיי פעם חייכתי... היחיד שחייכתי, בעצם. והיא ראתה אותי, את השן, את כולי.... עיניה בהקו ופיה נפתח לרווחה, גומות החן המדהימות שלה פרצו מלחייה והשן החומה שלה, המדהימה שלה- נצצה... קראה לי לבוא ולפגוש אותה מקרוב.
אז התקרבתי לאט ובזהירות, פסעתי לעברה, אחזתי בראשה העדין, בשיערה הזהוב והרך... קירבתי את חיוכי אל החיוך שלה... והתנשקנו, דקות ארוכות, מדהימות, חומות..... ואז עצרנו, כי הבטן אמרה לנו להפסיק.... ואני הסתכלתי על החיוך שלה, היא הסתכלה על החיוך שלי- ואז הבחנו שהיא העתיקה אליי את החום שלה ואני העתקתי אליה את החום שלי- שתי השיניים הקדמיות שלנו נצבעו בחום כהה וססגוני
אבל, זה כבר לא היה משנה.
שוש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
