(זר מרגליות לך)
לפני שנים רבות היה שיח הורדים שיח פשוט, עלוב וחסר ייחוד. לא היו לו קוצים דוקרניים וגם פרחים יפים וריחניים לא היו לא. נמוך ועלוב מכל הצמחים הוא צמח בקצה הגן, בלי פירות, בלי פרחים... ואפילו עלים טעימים לא היו לו.
יום אחד הגיעה לגן ציפור קטנה ועליזה. היא חיפשה לה מקום מתאים לבנות עליו קן. עמדו העצים והציעו את עצמם לציפור. עץ הרימון הגאותן סיפר לה על פרחיו היפים ועל הפרי המתוק שלו: "אין מקום מתאים ממני לבנות עליו קן" אמר. התאנה התגאתה בפירותיה הטעימים ובעליה הרחבים שהם כמו מגנים מפני השמש בימי חום. עצי ההדר התגאו, כל אחד בתורו, בריחם, ביופיים וכמובן בפרי העסיסי שלהם.
כל עמדו כולם והתחרו מי מהם יארח את הציפור הקטנה. רק שיח הורדים המבויש לא פנה אל הציפור. הוא רצה מאוד לארח את הציפור הקטנה, אך לא היה לו מה להציע לה. לא גובה, לא יופי, לא ריח, לא עלים גדולים ושום פרי טעים. הציפור הקטנה הבינה לליבו של שיח הורדים. גאותם של עצי הגן לא מצאה חן בעיניה ולכן פנתה אליו ושאלה: "האם תסכים לארח אותי בין ענפייך?" שיח הורדים כמעט נחנק משמחה ואמר: "כמובן, אבל אין לי הרבה מה להציע לך. את בוודאי תעדיפי את האחרים על פני". "שטויות," אמרה הציפור, "אני קטנה ומפונקת. אני רוצה להיות יחידה ואבנה את קיני בין עפניך. הרי כל העצים האחרים מארחים אורחים רבים".
שיח הורדים שמח מאוד. בימים הראשונים עדין לא היה בטוח שהציפור הקטנה תישאר איתו. הוא פחד שאחד מעצי הגן הגבוהים יעשה לה עיניים ויפתה אותה לבוא ולהתגורר עליו. אבל ככל שהימים חלפו, בטח השיח יותר ויותר בציפור שלו. הוא התאמץ להנעים לה את השעות שבילתה בחיקו והציפור הקטנה, שחשה את אהבת השיח אליה, החזירה לו אהבה בשירתה הנפלאה.
יום אחד ראה שיח הורדים שהציפור מביאה איתה חתיכות קש ומתחילה לקנן עליו. הוא היה מאושר על שהציפור באמת אוהבת אותו יותר מאשר את כל העצים. מרוב גאוה ואושר- זקף את ענפיו, נשם נשימה עמוקה ונשף מתוכו ניצן ריחני אדמדם. לאחר ימים אחדים בקע מן הניצן פרח אדום, נהדר ביופיו, שגילה לציפור את כל אהבתו של שיח הורדים אליה. הציפור המשיכה לבנות את הקן, וכשהשלימה את הבניה, הטילה בו ביצים ודגרה עליהן.
כמה חום ואהבה העניקו השיח והציפור זו לזו. אהבתם גדלה עוד יותר כשאר בקעו הביצים וציוצי הגוזלים החלו להישמע. הציפור הייתה יוצאת מדי בוקר לחפש אוכל לגוזליה, ושיח הורדים עטף את הגוזלים בעליו ושמר עליהם עד שובה. מדי ערב הציפור שבה לקן, האכילה את הגוזלים וזימרה להם שירי ערש.... וכך היה כל הימים.
בוקר אחד יצאה הציפור כהרגלה לחפש מזון לגוזליה, והגוזלים הקטנים המתינו לשובה. פתאום הופיע מקצה הגן חתול שחור וגדול. הוא שמע את ציוצי הגוזלים וזמם לטרוף אותם. "בשום אופן לא אתן לחתול לטרוף את הגוזלים הקטנים שלי," אמר השיח בליבו. מרוב זעם ופחד החלו לעלות בבשרו זיזים דוקרניים בולטים, כמו קוצים, כמו שיער סומר של ילד נרגש. החתול המשיך להתקרב, ושיח הורדים הצטמרר עוד ועוד, ואז, כשקפץ החתול על השיח כדי לתפוס את הגוזלים, נדקר בקוצים החדים שצמחו לשיח הורדים. הוא השמיע זעקת כאב ונמלט.
באותו הרגע ממש שבה הציפור לקן. כבר בדרך שמעה את זעקת הגוזלים ויללת החתול. רועדת ונרגשת הגיעה אל הקן והבינה מיד את פשר הקוצים הדוקרניים שעלו בבשרו של שיח והרדים. בעיניה, לא היו הקוצים אלא סימנים לאהבתו של השיח אליה, כמו הפרחים והניצנים שלו.
הציפור הודתה לשיח על שהציל את חיי גוזליה, ומאז ועד היום היא ממשיכה להשמיע לו את שירתה. ושיח הורדים נשאר מאז עם פרחים יפים וריחניים, ועם קוצים דוקרניים, בליבו אהבת הציפור ואין מאושר ממנו בכל העולם.
(ע"פ סיפורו של מכס נורדאו)
קוצים דוקרניים הם לא סימן של רוע,
אלא פשוט לאהבה- כזו שתבשם את יומך ותענג אותך בשיריה.
הוא עוד יבוא, חמודה, העיקר שלא תתפשרי...
שלך ובשבילך,
שוּש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
