אם דמעות היו יכולות לבנות מדרגות,
והזכרונות היו יכולים לפתוח את השער-
אז היינו מטפסים עד למעלה, לגן העדן,
ומחזירים אותך חזרה לכאן, לזרועותינו.
ליבנו עדיין כואב ועצוב,
ודמעות בסתר ממשיכות לזלוג, שוב ושוב.
כי אף אחד לא יכול להתמודד,
עם הכאב שכרוך בלאבד אותך, ואת מותך לכבד.
אנחנו חושבים עליך בדממה,
לעיתים, אפילו קוראים בשמך,
זיכרונך הוא המזכרת שלנו,
אותו נשמור לעד.
כיוון שאף פעם לא תישכחי,
אני מבטיח למענך היום, יקירתי -
חלק חלול בתוך ליבי הכואב והדמוע,
לב שלא יאהב, שאף פעם לא יהיה רגוע.
אלוהים מחזיק אותך בידיו...
אנחנו, מחזיקים אותך בלב.
כדי לא לאבד צלם אנוש,
שוּש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
