כבר לילות לבנים ארוכים, שאני שוכב על המיטה ומנסה להירדם.
אחרי מקלחת קרה מכפור, אני לובש את הגופיה והבוקסר שלי, נכנס למיטה ומתכסה. עד מעל הראש. כדי שאף אחד לא יכול לראות אותי ברגע הכי מביש אותו אני יכול לתאר- רגע שחוזר כל לילה, שוב ושוב- ולא משנה כמה אני אצרח, כמה אני אתנגד וכמה אשתדל לא לשתוק.... שום דבר לא יעזור.
אני בוהה קצת באויר, מתחת לשמיכה. מתמכר לשחור, לריקנות, לתחושת הבדידות שמציפה את גופי... אני נותן להרגשה הזו לסחוף אותי- כיוון שכל היום אני מתאמץ כל כך חזק להסתיר אותה, לא לתת לה ביטוי. כל היום אני משקר לה בפַנים, משקר לעצמי... מבטיח לאדם ריקני שהוא יתמלא, שהכל למען מטרה טובה, שהוא לא חשוב, שזה לא באמת משנה איך הוא נראה...
ואז האוירה מתחממת, השמיכה מכסה את כולי ומשרה עלי אוירה של מחנק, של חוסר אונים, של בידוד פיזי- מעבר לבדידות הנפשית.... ואז אני מתנתק. מאבד שליטה.
כן.
אני.
אני, שלכל אורך היום שומר הכל בבטן, עד שהיא מתנפחת ולא מסוגלת להכיל עוד מאום.
אני, שבכל שניה מנסה לחשוב על כמה שיותר דברים, כדי לוודא שעברתי על הכל.
אני, שכל כך שונא את המילה הזו, "אני".
שוכב שם, ופשוט נותן לראש להשתחרר. בפעם הראשונה מזה שתיים עשרה שעות, המוח שלי לא בשליטתי, המחשבות שלי נותנות לעצמן לפרוח והלב מפסיק לעבוד. בדקות הארוכות האלה אני מגלה על עצמי באמת... כמה פטתי, עלוב ומסכן באמת אני. כמה אני עיוור, כמה אני טועה, כמה ההורים שלי צודקים וכמה ההשתקפות שלי באגם הקפוא יכולה להיות אדומה מדם ובאותו הזמן גם שחורה מהחושך.
ואז אני נזכר ביקר לי מכל, ומודה על כך שההוא שם למעלה נתן לי את הכוח לפעול ע"פ הלב- ולא לפי הראש.
"לבד בלילה
בלי שירגיש אני שרה אליו
די במילה אחת
די במשפט אחד"
(מירי מסיקה, תן לי סימן)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
