לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Always Rememmber


בהתאם למצב הרוח...

כינוי:  שי-שי

בן: 36

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2004    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    




הוסף מסר

11/2004

הקשר בין אגואיזם ואנשים טובים


     אתם מכירים את אותו מצב מעצבן שבו כבר כמה ימים מעסיקה אותכם שאלה מהותית ברומו של עולם- אבל אתם יודעים שבחיים לא תצליחו לענות עליה? כי, לא משנה את מי תשאלו- אף אחד לא יוכל לתת לכם תשובה מוחצת וחד משמעית, אלא רק יוכל לתת לכם דיעה אישית ולא גורפת.

     אז ככה זה כבר כמה ימים, מעסיקה אותי שאלה שעלתה לי בראש כתוצאה מסיטואציה שיגרתית נורמאלית שבטח מתרחשת לכל בנאדם בשלב מסויים של החיים שלו. לחלק סיטואציות מסוג זה ספציפית קורות לעיתים שכיחות ולחלק אחר, זה יכול לקרות פעם בחיים. אבל, העיקרון הוא אותו עיקרון, הבעיה בסיטואציה היא בעיה כללית שאפשר להשליך על כך סיטואציה דומה אחרת (אני יודע שקצת התבלבלתם ואין לכם מושג מה אני בעצם מנסה להגיב- אבל הכול יתברר תוך כמה שניות).


לפני כמה ימים, כמו בכל יום, התעוררתי בבוקר. הייתי חולה (ואני עדיין, ד"א) אבל בכל מקרה החלטתי שאני צריך ללכת לבית הספר, כי זה היה אמור להיות יום חשוב שאסור לי לפספס. אז, הרמתי את התחת המסוקס [סליחה, הייתי חייב] שלי מהמיטה, התארגנתי כמו כל בוקר [כלומר, התפלשתי בבוץ ונהרתי בקול רם] ליציאה לבית הספר (רק יותר באיטיות, כי לי ולעצמות החלשות שלי לא היה כוח לזוז) ויצאתי לתחנת האוטובוס. כדי להגיע לבית הספר, אני צריך לעלות על האוטובוס הפנימי במושבה בה אני גר- אחרת, זו הליכה של בערך 20 דקות, וזה אם הולכיםבקצב סביר ולא בקצב של בחור שרק לפני רבע שעה התעורר מחלומות מתוקים. אז, ירדתי לתחנת האוטובוס והתיישבתי בה. לאט לאט הגיעו עוד ועוד אנשים לתחנה, עד שהספסל התמלא ולא היה מקום לעוד אדם שייבוא וירצה לשבת. האוטובוס, כרגיל, איחר ורציתי לדעת בכמה דקות הוא הולך לאחר הפעם והאם הוא יישבור את השיא של עצמו. אחרי כמה דקות, בהן ישבתי בציפייה מתמשכת, הגיעה בחורה דיי מבוגרת ונעמדה ליד המעקה של התחנה. בלי לחשוב פעמיים, באופן אינטואיטיבי לגמרי, קמתי ממקומי, נעמדתי לצד הספסל, חייכתי לבחורה ואמרתי לה שהיא יכולה לשבת במקומי. כמובן שאחרי ההצעה הגיע הויכוח הישראלי המצוי, בו שני הצדדים מראים נימוס והתנהגות הוגנת ולבסוף, הבחורה השתכנעה, התיישבה במקום שחיממתי בשבילה ואני נותרתי לעמוד. לאחר כמה דקות של עמידה ובהייה באויר הנקי, עלתה במוח המחשבה: "אני מקווה שאם אמא שלי או סבתא שלי או כל אדם אחר שחשוב לי ואני אוהב ייתקל בסיטואציה כזו, יהיה מישהו שיקום וייתן להם לשבת במקומו".


וכל השאלה שלי עלתה. כשהתרוממתי ממקומי ונתתי לאותה בחורה לשבת, לא חשבתי על כך שאני מקווה שאם זו הייתה אמא שלי, היה מישהו כמוני שהיה קם ונותן לה לשבת- פשוט קמתי. אבל, עובדה שהמחשבה הזו עלתה במוחי לאחר כמה דקות של עמידה. אז, יכול להיות שבעצם פיניתי לאותה בחורה את מקומי ועשיתי בעצם מעשה שנחשב אדיב וטוב- בגלל שבתת מודע היו לי מניעים אגואיסטיים? ואם כן, לכל מעשה טוב יש מניעים אגואיסטיים?

     אם זה אכן כך, אז מיהו אדם טוב? האדם האגואיסט ביותר? המחשבה הזו, שהאנשים הכי טובים הם האגואיסטיים הכי גמורים, היא מחשבה מרתיעה וממש לא נעימה. מה זה אומר על החברה שלנו, על העולם? כי, אפשר להגיד שגם האהבה היא הרגשה ממניעים אגואיסטיים טהורים וגם הרצון לשמח אנשים הוא רצון אגואיסטי לגמרי- אז, בסופו של דבר, למה זה הופך אותנו?


תהיות,

שוּש.

נכתב על ידי שי-שי , 30/11/2004 19:56  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בועית ב-7/12/2004 15:24
 



זיכרון שלא יישכח


קצת קשה להתחיל פוסט כזה, שמבחינתי הוא חשוב מאוד כי הוא יישא איתי זיכרון מדהים על חווית הגדנ"ע שלי. אני רק מקווה שעם ההתחלה הקשה, ייפתח מחסום הכתיבה ואני אצליח לתאר במילים את כל מה שעברתי בחמישה ימים [בערך, זה לא נטו] בהם הייתי בפעם הראשונה מחוץ לבית כל כך הרבה זמן ונהנתי כל כך להיות חייל בפוטנציה. אז, כדי שאוכל להתחיל לשפוך את כל מה שיש לי בראש, אני אתחיל עם מילון מושגים קצר, כדי שתבינו את כל הקיצורים וראשי התיבות שאני הולך לשפוך כאן. אז, יאללה, שבו ב"הקשב"- קריאה מהנה :)

 

*צוות- קבוצה של כ14 חיילים בפוטנציה שבראשם עומד מפקד.

*מחלקה- הרבה קבוצות ביחד הן ביחד מחלקה. היו שתי מחלקות, מחלקת בנים ומחלקת בנות.

*פלוגה- שתי המחלקות ביחד היוו פלוגה.

*ישיבה/עמידה בהקשה- יושבים/עומדים כאשר הרגליים בצורת V קדימה והידיים בצורת יהלום מאחורי הגב, הכי למעלה שאפשר.

*מדוגם- עשוי בצורה הכי טובה שאפשר, כדי להוות דוגמא.

*ש"ג- שער הגדוד.

*מ"מ- מפקד מחלקה.

*רס"פ- רב סמל פלוגתי. אחראי על כל הציוד ועל המשמעת.

*הסמלת- יד ימינו של הרס"פ (לא, היא לא מאוננת לו! יש לה תפקיד אחר...).

*שבירת דיסטנס- לכל אורך הגדנ"ע יש פער בין המפקד והפקוד וצריכים להתייחס בכבוד למפקד שלך. בשירת דיסטנס, כולם חוזרים להיות בני אדם שווים.

*פזצט"א- סדרה של הפעולות פול, זחל, צפה, טווח אש. פזצט"א עושים כאשר אתה מותקל ומתחילים לירות עליך.
*א"ג- אימון גופני.

*מד"נ- מדריך נוער.


"הכניסה על אחריותכם בלבד...."
האוטובוס המזופט עבר דרך הש"ג והחנה את עצמו מול פלוגה א', הפלוגה שבה ביליתי את הגדנ"ע שלי. הדלתות של האוטובוס נפתחו ועלה על האוטובוס בחור במדים עם רובה M16 שתלוי לו מאחורי הגב והתחיל לדבר במבטא ארגנטינאי עמוק [אותו בחור התברר מאוחר יותר כמ"מ שלי]. הוא איחל לנו ברוך הבא ודיבר על זה שהגענו לגדוד הנוער ואנחנו הולכים להיכנס לתוך פלוגה א'. ירדנו כולם מהאוטובוס, הוצאנו את התיקים שלנו והתחלנו ללכת לכיוון שטח ההתאספות בפלוגה. שם, אמרו לנו לשים את התיקים שלנו על החול ולרוץ לעבר מקום המפגש, בו ציוו עלינו לעמוד בשלשות מדוגמות תוך הסבר על "איך עומדים בהקשב". אחרי זה עברו סלקציה. זה קצת שואתי להגיד שבצבא ישראל מעמידים אנשים בטורים ארוכים ועושים סלקציה, אבל מה לעשות- זה מה שהיה שם. בחור מזוקן, שהתברר אחר כך כרס"פ שלנו, התחיל לצעוק בקולי קולות ולשחק אותה הכי מיליטנטי שהוא רק יכול. הוא נראה כאילו היה על סמי מרץ, כי הוא לא יכל לעמוד במקום אלא רק ללכת מצד לצד כמו איזה בחור ששתה יותר מדי רדבול. בכלל, כל האנשים שגזרת הפיקוד לא יכלו לעמוד במקום בשקט, כולם זזו מצד לצד כמו פקעות עצבים. לאט לאט, הרס"פ חילק את כולם לצוותים ואני ועוד 13 איש נשארנו לעמוד במקום, עלינו הוא פסח. מפקדת אחת באה אלינו והסבירה את כל מה שאנחנו צריכים לדעת למשך החמישה ימים הקרובים, החלק מאיך המדים שלנו צריכות להיראות ועד כיבוי האורות בלילה וההליכה לישון. בכך, בעצם, הפכנו להיות צוות 11, הצוות הכי טוב בפלוגה.


"יאי, אני חייל!"
אחרי שלמדנו איך להסתדר בח' מדוגם, איך לעשות שתי טורים, איך פונים למפקדת ומה עושים כשנותנים לנו זמנים לבצע פעולה- הלכנו ועמדנו בתור לקבלת הציוד האישי למשך חמשת הימים הקרובים. הגיע תורנו ומצאנו את עצמנו עומדים מול ביתן כחוש שנקרא, בשפת המפקדים, "הרספיה" [כן, כמו שאתם יכולים לנחש, זהו המקום שבו שוכן הרס"פ של הפלוגה]. תוך לא יותר מדי זמן, קיבלנו מעיל צבאי אחד [שהיה בין הדברים המחממים ביותר כשיורד גשם זלעפות בחוץ ואתה חייב לעמוד בח' למפקדת], מכנס צבאי, חולצה צבאית, חגורה [שלא הייתי צריך כי הבאתי אחת יותר טובה מהבית], מימיה [שבכל ערב התמלאה בתה חם והיה גוש מחמם בלילות הקרים- בתוך שק השינה], בית מימייה. בנוסף לכל, קיבלנו גם המון רצון לבעוט לרס"פ באשכים המצומקים שלו, כי הוא היה בסך הכול איזה כוסית מושתנת ששחקה אותה "בעלת סמכות" איי ייאיי יאיי. כוס אחותו.

כיצד לובשים מדים בצורה מדוגמת?

לובשים את המכנסיים ובתוכם מכניסים את החולצה שמכופתרת כולה חוץ מהכפתור האחרון. מוציאים טיפה את החולצה מהמכנסיים כדי שתסתיר את החגורה, שאותה לובשים אחרי שמכניסים את החולצה לתוך המכנסיים. את בית המימייה מלבישים על החגורה באופן כזה שלא יברח כלום ואת המימייה שמים בתוך בית המימיה ודואגים שהמימייה תהיה מלאה תמיד. בנוסף, אם לובשים את המעיל, חייבים לסגור את הרוכסן של המעיל ולכפתר את כל התיקתקים שלו, חוץ מהתיקתק האחרון.


"כן המפקדת!!!!!!!"
אחרי שהרס"פ חילק את כולם לצוותים, המפקדת שלנו הגיעה. בחורה לא גבוהה במיוחד ורזה. היו לה פנים משונות [כאילו המוצא שלה היה מיוחד] והיא הייתה מדוגמת, מכף רגל ועד ראש. היה לה, כמו לכל המפקדים, נשק צמוד שהיה עליה תמיד והיא דאגה לו כמו לחבר הכי טוב שלה. היא היתה קרבית, שמו לב לזה עליה. היא צרחה את כל הפקודות ודרשה מאיתנו, וזה ציטוט- "תהיו אריות!! שכל הפלוגה תשמע שצוות 11 כאן! אני לא רוצה חבורה של כוסיות שילכו ויעשו ציפורניים, זה ברור?!". כל השבוע היא הייתה כמו אמא שלנו, הייתה קשוחה כמו לא יודע מה, קיצרה לנו זמנים ודרשה מאיתנו להתעלות על עצמינו- אבל, כשזה הגיע לדאגה, היא תמיד דאגה לצוות שלה ורצתה שיהיה לנו הכי נוח שיש- אם זה בלשכנ"ע את הרס"פ לעבור לישון בחדרים כשירד גשם חזק ואם זה לעבוד עד שעה אחד בלילה בלקשור את האוהל שלנו כדי שלא יעוף ברוח. פשוט, המפקדת המושלמת. בסוף הגדנ"ע, ביום חמישי, היה שבירת דיסטנס- המפקדת שלנו כינסה את כולנו באוהל ודיברה על עצמה. היא סיפרה שקוראים לה אלונה [ואת השם משפחה אני לא זוכר, אבל אני אברר], היא שירתה בקרק"ל [קרבי קל לבנות] על גבול עזה אבל, בגלל שהיא עשתה פזצט"א על שדה מוקשים והתרסקה לה רגל שמאל, הפרופיל שלה ירד והיא לא יכלה לשרת יותר בקרבי, אז היא עברה להיות מפקדת בגדוד הנוער שבשדה בוקר. אותה בחורה קרבית שחיה את הצבא, גרה בת"א ברמת אביב והיא טחונה ברמות. אבא שלה מקסיקני ובגלל זה היא נראתה מוזר. היא ביקשה לשים דגש על זה שהיא מקסיקנית ולא פוקהונטס, כנראה זה בגלל שהרבה התבלבלו ביניהם. כשהיא סיפרה לכולנו מה היא, מאיפה היא באה והכול- הייתי המום, לא ציפיתי שהיא תהיה מה שהיא אמרה- הייתי בטוח שהיא איזה בחורה ענייה מהפריפריה שלא הלך לה בחיים אז היא התגייס לקרבי... באמת, מי היה מאמין?


חנ"פ, ש"מ, גד"ד, חת"כ, שט"ת וממ"ע
אם לא היו מסבירים לנו מה כל אחד מראשי התיבות אומר, אני בטוח שהייתי מתחרפן כבר על היום השני בגדוד. לפעמים זה נראה כאילו אף אחד מהמפקדים לא יודע עברית, אלא מדבר רק בשפת הקיצורים- במטרה ברורה שאף אחד מהחניכים לא יבין אותו. באמת, זה כל כך מעצבן לפעמים עד שבא לך לעשות ש"ר בקח"ל השמאלי! אבל, במזל, המפקדת שלנו עיכבה אותנו על כל ראשי תיבות שהיא פלטה מהפה והסבירה לנו כל מה הוא אומר. זה היה משעשע, כי לפעמים זה נראה כאילו היא מדברת בקצב בלי לחשוב, כי המילים האלה פשוט היו חרוטות לה בראש והיא לא הייתה צריכה לחשוב יותר מדי לפני שהסבירה כל ראשי תיבות, כי היא השתמשה בזה כל כך הרבה....


"מישהו רוצה קיא לארוחת בוקר?"
האוכל בצבא הוא משהו מיוחד. חוץ מארוחות הבוקר שהיו זוועתיות- גם כי הייתה ריבה בטעם שלשול, גם כי הייתה דייסה [דייסה!! אתם קולטים?!] שנראתה כמו פליטת פה של איזה טבח ראשי וגם כי הביצים הקשות פשוט לא התקלפו [!!!]... חוץ מזה, הארוחות היו מצויינות. בין הארוחות היה קוסקוס, מרק תירס [עם ביצה צפה!!! ביצה!!], נקנקיות, ספגטי, חומוס, לחם, מילקי, שוקו, שניצל ושאר מאכלים שאני מצאתי טעימים מאוד. מצד שני, היו הרבה אנשים שלא ממש אהבו את האוכל הצבאי- ועד עכשיו אני לא מבין למה. לפני כל ארוחה, צריכים לעשות א"ג כדי להתחמם. זה לא משהו כבד מדי, אבל זה הנוהל הצבאי, לפחות ככה המפקדת שלנו הסבירה. בסוף כל ארוחה, צריכים לקחת את המגש שלך וכל הכלים שאכלתם בהם לשים אותם לפי הסדר מחוץ למטבח, כדי שיהיה נוח לאותו אחד שעושה תורנות מטבח וצריך לשטוף את כל הכלים. במטבח אסור להיות עם כובע. אני לא יודע בדיוק למה, אבל זה הנוהל- משהו על פקודת מטכ"ל.... זה מה שאמרו לנו. אסור גם לשים כוסע כשיורד גשם... מה שעוד יותר מפגר מבחינתי.


"11 כדורים לכיוון המטרות, נשק לבודדת העבירו- אשששששששששששש!!!!!!!"
בערך כל השבוע עברנו שיעורי נשק, בהם הסבירו לנו איך לשכב, איך לאחוז את הנשק, מי המציא את הנשק, איך הוא עובד, מה השמות של החלקים העיקריים של הנשק, איך עשוי כדור, באיזה מהירות הוא עף, מהו חוק הסטיה של הכדור, באיזה תנוחה צריכים להציב את הרגליים, איך מכוונים וכל הפרטיים הטכניים. אחרי כל ההסברים וההרצאות, ביום רביעי בבקור יצאנו למטווח, בו קיבלנו M16 ארוך והיינו צריכים לקלוע למטרה במרחק 50 מטר, כל זאת בעזרת מחסנית עם 11 כדורים של 5.62 [אם אני לא טועה] מ"מ. נכנסנו למקום של המטווח, הקשבנו להוראות של מפקד המטווח [שזה היה בעצם המ"מ] שלנו ואחרי שקיבלנו פקודת אש, היינו צריכים להתחיל לירות. לפני הכדור הראשון, אתה לא יודע מה עומד לפניך, אתה לא יודע באיזה חוזק ההדף, כמה קשה זה לכוון ובכלל, כל החום הזה שנפלט מהרובה והריח של אבק השריפה והכול. יריתי בפעם הראשונה ונכנסתי קצת להלם. צד שמאל של הגב שלי נתפס (כי השכיבה לא נוחה) והיה לי קשה לכוון. בנוסף לכל, שכחתי גם את המשקפיים שלי בתיק בפלוגה- מה שאומר שראיתי קצת מטושטש. אבל, אחרי הכול, כשירדנו להביא את המטרות, גיליתי שיש לי 10 כדורים במטרה מתוך 11 שהיו לי. מתוך ה-10, שני כדורים בתוך העיגול השחור שמציין בעצם את מרכז המטרה. אומנם, המטרה שלנו הייתה לעשות מקבצים [שלושה כדורים קרובים אחד לשני במרחק של עד 5 סנטימטר)- אבל עדיין.... זה כבוד. ביחד לכל שאר הפלוגה שטווחה, עשיתי תוצאה מצויינת. היו כאלה שלא פגעו במטרה בכלל והיו כאלה שפגעו כדורים מעטים. המד"נית בבסיס אמרה לי שאני ממ שטוב בזה ואם למרות כל הקשיים הצלחתי להגיע לתוצאה כזו, כדאי שאני אחשוב על להיות צלף בצבא. המטווח הזה היה מצויין ונהנתי מאוד, מאוד מאוד.


________________


אני יכול להמשיך ולכתוב על הגדנ"ע שלי במשך שעות, באמת. יש כל כך הרבה דברים שלא כתבתי ועוד רצים לי בראש- אבל, אם אני אתחיל עם כל הפרטים הקטנים שעשו לי את הגדנ"ע, אני לא סיים לעולם. אז, פה אני מפסיק, עם טעם של עוד.... אני בטוח שהזכרון הזה באמת לא יישכח לעולם. נהנתי מאוד, זה היה שבוע מושלם ובזכות זה, אני כבר מחכה לגיל 18, להתגייס לצבא ולראות מה קורה איתי שם....


משוחררים!
שוּש.

נכתב על ידי שי-שי , 26/11/2004 22:31  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של חנצ&rsquo;ה ב-7/12/2004 14:47
 



גדוד נוער


או, בשמו היותר עממי, הגד"ע. ביום ראשון הזה [21.11.04], ממש מחר, השכבה שלנו בבית הספר יוצאת לגדנ"ע, כדי לירות ברובים גדולים, לספוג את המנטאליות הצבאית, להתפלש בבוץ ולעשות תורנות שירותים. כל המבצע המתוחכם יערך בערך כחמישה ימים, בהם לא אהיה בבית. לכן אני צריך להצטייד בהתאם. מה אתם חושבים על הרשימה? חסר לי משהו? יש משהו שלא צריך להביא?



  • אלטוש- נגד יתושים
  • שק שינה
  • משאף
  • תרופות
  • גרביים
  • נעליים
  • פנס
  • נעלי בית
  • גופיות חמות
  • כובע גרב ללילה
  • לבנים
  • בוקסרים
  • הדבר הזה ששמים לשפתיים כדי שהם לא יתייבשו
  • המון נייר טואלט
  • הממתקים שאבא קנה
  • המון שקיות [זה תמיד שימושי!]
  • שמיכה
  • משחת שיניים
  • מברשת שיניים
  • דאורדורנט
  • בושם
  • שמפו
  • סבון
  • מגבת
  • מעיל
  • מים
  • קיסמי אוזניים [רק כי אני מכור]
  • חגורה (רק כי אמרו בדף שקיבלנו מהבצפר שזה חשוב)

הוסיפו לי אחר כך, אנשים טובים:



  • מנות חמות
  • כפפות לידיים (כדי לנקות שירותים)
  • בגד ים למקלחת [כדי לא לחשוף את האיברים האינטימיים שלי בפרהסיה]
  • גרביים צבאיות (כי זה חם- וכדי להרגיש מאאגניב! :)
  • סוללות [לפנס]

מה אתם אומרים?

שוּש

נכתב על ידי שי-שי , 20/11/2004 12:57  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פזיש ב-25/11/2004 22:15
 



להיות עצמך



"אתה נולד והופך להיות אתה.
עם חלוף השנים, אתה מגלה דברים חדשים,
לומד על אנשים אחרים, מגלה מקומות רחוקים,
עד שלפעמים, אתה שוכח להיות עצמך.

וכשמגיע הרגע שאתה לבד עם עצמך,
שוכח מאותם אנשים אחרים, אותם מקומות רחוקים,
לפעמים, אתה נזכר שבסופו של דבר- נולדת להיות אתה."


 

     בשביל להישאר עצמך, אתה צריך לקבל את עצמך כמו שאתה, בלי להסתיר חלקים מסויימים מעצמך שאתה לא אוהב או שאתה מפחד שהאנשים מסביבך לא יאהבו.... כי רק כך, אתה נשאר מה שאתה, כי רק כך באמת אפשר לקבל את אותך כמו שאתה, לא בחלקים- אלא בשלמות.

     עד היום, ניהלתי בלוג אחד ציבורי, בו כולם ידעו מי אני, או לפחות חשבו שהם יודעים. בנוסף, ניהלתי גם בלוג חסוי, פרטי- בו כתבתי מה שרציתי, ללא מעצורים- כי ידעתי שלא אקבל ביקורת, כיוון שגם אם תהיה ביקורת- כלפי מי היא תופנה? כלפי דמותף מסתורית שאפילו את שמה לא אומרת? היום זה נגמר, אני מפסיק לחיות בשני חצאים ומתחיל לקבל את עצמי כמו שאני, בלי לשכוח מה הייתי פעם, בלי לחשוש שמא מישהו ממכיריי יעביר ביקורת על מה שאני חושב, מה שאני כותב או מה שאני מרגיש.

To Becom Me Again
שוּש.

נכתב על ידי שי-שי , 19/11/2004 17:20  
52 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לילה. ב-29/11/2004 22:51
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשי-שי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שי-שי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)