Always Rememmber

"Hope life's been good to you
since you've been gone
I'm doin' fine nowI've finally moved on
It's not so badI'm not that sad

I'm not surprised just how well I survived
I'm over the worst, and I feel so alive
I can't complainI'm free again

And it only hurts when I'm breathing
My heart only breaks when it's beating
My dreams only die when I'm dreaming
So, I hold my breathto forget

Don't think I'm lyin' 'round cryin' at night
There's no need to worry, I'm really all right
I've never looked backas a matter of fact"

___

אני מקווה שהחיים היו טובים אליך

מאז שהלכת

הכול טוב אצלי, סוף סוף- עברתי הלאה

לא כל כך רע לי- אני לא כל כך עצוב.

אני לא מתפלא כמה טוב הצלחתי לשרוד

עברתי את הכי גרוע ואני מרגיש כל כך "חי"

אני לא יכול להתלונן- אני חופשי שוב

וזה כואב רק כשאני נושם

הלב שלי מתנפץ רק כשהוא פועם

החלומות שלי מתים רק כשאני חולם

אז אעצור את הנשימה- כדי לשכוח

אל תחשבי שאני שוכב ככה סתם, בוכה בלילות

אין מה לדאוג, הכול באמת בסדר

למעשה, אף פעם לא הסתכלתי אחורה.

___

אל תשאלי, באמת שאין מה לדאוג, הכול מצויין.

עברתי הלאה, שכחתי אותך, איבדתי עיניין.

שכחתי מהעבר, עכשיו הראש לעבר העתיד, שקוע קצת בהרהורים,

אבל גם זה לא מדאיג, גם בזה אסתדר, אני מבטיח לצאת מזה בחיים.

משתדל להיות כנה, נשבע שאף פעם לא שיקרתי,

ואם גרמתי לך להרגיש בחוסר אמון, מצטער- לא לזה התכוונתי.

לנשום, לחלום, להרגיש.... ולשכוח.

מהות החיים.

זו כתם,
והיא החתולה שלי.

"זה סיפור על בחור ובחורה שאהבו על כלות הנשמה. הזמן לא חשוב, כי כשמדברים על האהבה, הזמנים לא משנים- כאילו כמו העולם קופא מלכת, הירח נשאר עומם בשמיים, והם ביחד, ממשיכים כזוג, אדם אחד שהוא בעצם שניים. שניים שלא יכולו להיפרד לעולם, שניים שאוהבים אהבה כה עזה שזה כואב. ולעולם לא יוכלו לשאת את מחשבת הפרדה, ולפעמיים הוא חייב ללכת והיא נשארת לבדה, מרגישה כאילו קרעו ממנה פיסה מנשמתה ויש פעמים שהיא הולכת, צריכה מרחב, אבל היא חוזרת כי היא פשוט לא יכולה לחיות בלעדיו."

זו ממש התחלה קלאסית לסיפור של התבגרות ואהבה,

אבל מה לעשות שהיום, לאהבה יש משמעות קצת שונה.

בשנות האלפיים של המאה העשרים ואחת, הירח הוא כבר לא יעד בלתי מושג,

ואהבה לא מנצחת בכל מחיר, ישנם מצבים בהם אתה מוצא את עצמך לבד.

וכולנו יודעים שלבד זה לא נעים, יש האומרים שגבר ואישה אמורים להשלים אחד את השנייה, לכן תמיד נהיה במסע המתמיד אחר האהבה, אחרים יקראו לזה המסע אחרי הנשמה התאומה. יש את אלו שמוצאים, יש את אלו שהתייאשו מלחפש והתפשרו על הדבר הקרוב ביותר ויש כאלה שעדיין מחפשים, עדיין מקווים למצוא את הנשמה התאומה שלהם, את האהבה שלהם אי שם, את האדם שישלים אותם.

ושוב, המציאות מדברת במונחים לגמרי שונים,

כי היום יש בחורות שאוהבות וגברים שאוהבים גברים.

היום, אנשים עושים סקס כדי לייצר זרעונים-

לא כמו פעם, שעשו את זה כדי להתנות אהבים.

פעם, אהבה היה מונח רציני, להיות מאוהב היה משהו עמוק ונפלא,

והיום, אנשים מתאהבים לא באדם, אלא בהתאהבות עצמה.

היום אתם תשמעו על ילדות בנות 14 שחולמות על אהבה ראשונה, שמוכנות לעשות הכל למענה. ובכל עיתון שתפתחו תתקלו בכתבה אחת או שניים, ולפעמיים גם הרבה יותר בנושא האהבה- איך תדעו שאתם מאוהבים, סיווג של גברים ונשים ואיך תדעי מיהו הגבר המושלם או הגברת המושלמת, ובעצם, מה הם יודעים? האם אי פעם חוו בעצמם אהבה אמיתית? מאיפה יש להם זכות להכתיב לנו איך לאהוב? הרי אהבה היא אינדיבידואלית וכל אדם אוהב אחרת.

אבל, לא הכול שחור ולפעמים יש אור קטן וכחול שמאיר על המציאות,

אם נחפש לעומק, בין כמויות האהבות הנכזבות, נמצא אהבות מדהימות.

בין כל ההמון שצורח "אהבה" ולא יורד לעומק המשמעות,

יש גם כאלה שיודעים מה היא אומרת- ומוכיחים זאת בבהירות.

כשהולכים על חוף הים ורואים בחור ובחורה מחובקים,

כשקוראים בעיתון של זוג קשיש שנשוים כבר שנים על גבי שנים,

מבינים שהאהבה האמיתית היא נחלת מעטים- אבל היא לא נעלמה,

שהאהבה האמיתית עוד כאן, היא פשוט מסתתרת, מנסה לשמר את עצמה.

"שניהם עמדו בין כל כך הרבה אנשים, אבל הם היו רגילים לזה, הם אהבו ללכת להופעות ההומות האלו- לצרוח עם הקהל, להדליק את המצית בשירים העצובים, והכי חשוב-אהבו להיות יחד, העיקר להיות יחד. אל תבינו לא נכון, זה לא שזה באמת היה משנה אם הם יהיו בהופעה הומת אדם, במסעדה- או סתם שוכבים על הדשא ומסתכלים על הירח... העיקר להיות ביחד, אחד עם השני, לא להרגיש לבד.

ואיכשהו הם היו זקוקים אחד לשני, תמיד רצו להרגיש את חום גופו אחד של השנייה, לא יכלו לשרוד כמה שעות אחד בלי השנייה, והרי ככה זו אהבה אמיתית, לא? הם נשבעו שתמיד יהיו יחד, שלא ייפרדו לעולם, נשבעו בלילה של ירח מלא, לילה של ירח כחול, שהם לא יוכלו לחיות לבד."

(אני ונעמה כתבנו.

הבחורה הזו פשוט מוכשרת :)

אני בכתב רגיל

ונעמה בכתב המודגש.

שוּש.

התופים דופקים לי באוזניים חזק, אני עוד צריך להתרגל לזה. כ"כ קשה לעמוד שם, בין קהל ענקי של אנשים, האורות מהבהבים עליך, אנשים רוקדים, רעש, דחוס כל-כך. אז החלטתי לעמוד ליד הבר, להישען לי בשקט ולהביט מסביב, למצוא לי את הבחורה שהכי יבוא לי עליה, הבחורה המתוקה שלי.

היא רקדה שם עם איזה בחור, כנראה אחד שלא הכירה. היא לבשה מחשוף שחור וצמוד, נעליים מוזרות שבחיים לא ראיתי, אודם בצבע אדום, שיער חום כהה מאוד, גובל בשחור. היא הייתה רזה, אבל לא במיוחד- אני אוהב אותן מלאות, כדי שיהיה מה לתפוס כשאני...

לא עבר יום מדי זמן עד שאני והיא כבר היינו בדרך החוצה מהמועדון, בדרך לכיוון הבית שלה. לא הייתה לה מכונית, היא סמכה על זה שהיא תצא מכאן עם מישהו- ושהמישהו הזה יקפיץ אותה הביתה וישכיב אותה לישון, ביחד איתו. היא כנראה יודעת מה היא רוצה, וכמו שזה התקדם- הייתי בטוח שהיא גם תקבל.

בית גדול, המון קומות, לובי ענקי ונוצץ. למזלנו, היא גרה באחת הקומות העליונות, מה שנתן לנו זמן להתחיל במעלית. לגעת, לנשק, למצוץ, לנשוך, להתלעס בפרעות. היא הייתה פרועה, לא פחדה מכלום. היא נתנה לעצמה להיסחף, עשתה מה שהיא רוצה- נגעה איפה שהיא רוצה, פרץ של תשוקה לוהט מהכיוון שלה ישר אלי.

והמיטה שלה, גם המיטה שלה כמוה, מופרעת. זו הייתה מיטה עגולה, גדולה עם מצעים שחורים ופרוותיים. לצד המיטה שכבו להם בנחת שוט ואזיקים- רק חיכו למישהו שיבוא וישתמש בהם. הכריות היו גדולות ונוחות- והתאימו בדיוק למבט שהיה לה על הפנים כשחדרתי לתוכה, לאט, לעומק, בקשיחות.

היא ביקשה שאקשור אותה למיטה, שתרגיש חסרת אונים. היא אמרה שזה מה שעושה לה את זה הכי בעולם, יותר מהכול. היא הגישה לי את האזיקים, הניחה את הידיים שלה ליד העמודים של המיטה ונתנה לי לקשור לה את הידיים- וגם את הרגליים, במצב מפושק, עירומה- כולה שלי, לעשות מה שאני רוצה.

הישרתי את המבט לתוך העיניים שלה, לא נתתי לעצמי להיסחף. ראיתי איך היא נושכת את הלשון שלה, משתדלת לא למצמץ. מנסה לנוע, אבל נעצרת ע"י האזיקים. היא נאנחה, גנחה, איבדה שליטה, נסחפה- אבל אני לא נתתי לעצמי, ידעתי שיקרה בדיוק מה שקרה עם כל שאר הבחורות שהייתי איתן.

ואז הוצאתי אותו, את הסכין ששכב לי במכנסיים וחיכה לרגע הנכון. ממש כמה שניות לפני שהיא הספיקה לגמור, ממש כשהיא גנחה בקולי קולות והרעידה את המיטה- הרמתי את הסכין, התענגתי על המבט המבוהל והמבועת שלה- ותקעתי לה אותו עמוק, חזק, במהירות- בתוך הלב. קרעתי את העצמות, הכול- עד שהוא עבר מהצד השני.

הדם השפריץ לכל עבר. השחור של המיטה הפך למכותם באדום, הקירות הלבנים נתכסו בכתמים אדומים גדולים- טיפות שלמות על כל החדר. נשארו לה כמה שניות אחרונות לחיות, לפני שטיפת הדם האחרונה יוצאת מהגוף שלה. ביקשתי ממנה סליחה- סליחה על כך ששוב, ממש כמו בפעמים הקודמות, אני תוקע סכין בלב לאנשים שלהם אני נותן מעט מהאהבה שלי.

שוּש

מאחורי העצים שמעתי רחש, כמו באותן סרטים בהם הגיבור של העלילה חושד שעוקבים אחריו ואז, משום מקום, הוא שומע שבירה של ענף עץ יבש ויודע שחששותיו אומתו. הסתובבתי לאט, בעודי תוהה על מר גורלי, כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב, כדי לא לגרום לתקיפה. ושם, בין השיחים הירוקים והאפלים, בצבצה לה עין צהובה, חדה כתער- ולא מצמצה. עד אותו היום לא באמת יצא לי לחשוב מה לעשות במצב כזה, שבו אתה נתקל באמצע היער, בשעה מאוחרת, בנמר- ללא זכר לשום יישות חיה מסביב, בלא נפש אדם בסביבה.
את העין הזו, נועצת בי מבטים, אני זוכר עד היום- וגם מה שקרה אחרי זה. אותה העין החלה מתקרבת לכיווני, למרות שלא זזתי ונשארתי קפוא במקום, מנסה לעצור את הנשימה ולא להותיר לייצור סיבה לחשוב שאני בשר ודם חי ונושם. העין התקרבה לאט לאט וחשפה מאחוריה חברבורות שחורות, גוף פראי כתום, צהוב וחום, שהותאם בדיוק למטרות כאלה, ציד של טרף חסר ישע, ממש כמוני. הייצור התקרב, נשארתי במקום, בלית ברירה, מפחד שמא תזוזה קטנה שלי תגרום לתקיפה ולחיסולי המהיר. הנמר התקרב, יכולתי לשמוע את קצב נשימתו, יכולתי לחוש את הכוונה שלו לקפוץ עלי, ממש לפני ש.....

הסיפור שלי ושל רבים אחרים מתחיל ביער סבוך צמחיה ובעלי חיים- וכנראה שגם יסתיים שם. חלק יקראו למקום הזה יער, חלק יקראו למקום גן של שושנים- ואחרים, יוצאי דופן אך לא מעטים, לא יראו את היופי ביער שלי, ביער שלהם- ורק יזלזלו בו, בלי לדעת שהיער הזה יכול להחזיר בדיוק באותו המטבע. רוב בני האדם כבר הפסיקו לראות את המקום הזה כיער, כזכר לאבות אבותינו, כזכר למהות הקיום שלנו, כזכר למי שאנחנו.... רוב בני האדם, רואים את היער הזה כמציאות הלא מתחדשת שבה אנחנו חיים- שממנה איך דרך יציאה שמתקבלת על הדעת, אם אתה עדיין רוצה לשמור על הקיום שלך. מלחמת השרדות, שבו החזק שורד והחלש, מכין קפה לבוס שלו ומצחצח לו ת'נעליים.

לפעמים אני חושב שהיער שלי זה המקום היחיד שבו פרפר סגול ויפה יכול להפוך לדבר הכי מפחיד שראיתי בחיים.

[מי שחשב פעם שכל העולם במה ואנחנו שחקנים,
יכול להיזכר בנשכחות ולהבין שכל העולם יער, ואנחנו חרקים.]

נשכחות,
שוּש.